תקנת עזרא (מעילה) קמו

שנזכר קודם שהוציא הוא בעצמו אותם וחזר הדין דאין אדם משוי נפשיה רשע וא"כ אין כאן מיגו, ובתוספתא כאן משמע דהפי' הוא שאמר לשליח ליקח פרוטה מהחלון ולקנות בעדה איזה דבר מן השוק ולכן אם לא שינה השליח בעה"ב חייב ואם שינה השליח מעל בהוצאת הפרוטה בקנייתו ופי' זה נכון וישר מאוד וא"ש הכל, אבל פי' התוס' תמוה מאוד וראיתי שכבר עמד על דברי התוס' האלה המקנה בקדושין שם ונשאר בצע"ג

ולחומר הנושא נראה לענ"ד דס"ל להתוס' דכיון דשינה השליח מדעת בעה"ב שא"ל להביא מחלון והביא מדלוסקמא או להיפך, ממילא אין כאן שליחות בעה"ב כלל דהשליח על דעתיה דנפשיה עביד, ולשון הבא לי מהחלון משמע להו להתוס' לא שילך השליח בעצמו לקנות דבר מן השוק בהמעות אלא שיביאם לבעה"ב וכן באמת מורה ודאי פשוטה של משנתנו, וע"כ לומר דבעה"ב אמר מעיקרא להשליח הביא לי המעות מחלון שאני חפץ לקנות בעדם איזה דבר מן מהשוק, דאל"כ אלא שא"ל להביא המעות לכאן וישארו ביד בעה"ב כאן א"כ למה אם עשה שליחותו בעה"ב מעל איך ימעול בעה"ב שהוא גזבר הרי מעיקרא היו ברשותו וגם עכשיו הם ברשותו, ואם הוציאם בעה"ב אח"כ פשיטא דבעה"ב חייב ומה ענין שליחות לכאן, אלא ודאי דמיירי כמו שכתבנו דמיירי שא"ל להביא המעות וילך בעה"ב ויוציאם בשוק והשליח הביא לו המעות וא"ל לך והוציאם בשוק כאשר אמרת, וסד"א דאם אמר בעה"ב לא היה בלבי מזה אלא מאחר שיתחייב השליח ששינה בשליחותו ונעשה משלח כמו שיתבאר לקמן קמ"ל דדברים שבלב אינן דברים והבעה"ב חייב דהשליח לא שינה כלל, אבל באמר לו להביא מן החלון והביא מן הדלוסקמא ושינה השליחות א"כ אין הבעה"ב שייך לכאן כלל והשליח על דעת עצמו עשה מה שעשה, וכשבא השליח וא"ל לבעה"ב לך וקנה בעדם איזה דבר מן השוק נהפך השליח להיות משלח שהוא משלח לבעה"ב להוציא כסף זה לחולין לכן כשהוציא בעה"ב חייב השליח דבמעילה ישלד"ע ודו"ק שזה נכון וכשתעיין היטב בהפלאה לכתובות ודף צ"ח ע"א) בדבריו שם בתוס' ר"ה אי הכי שליח אמאי מעל תראה שכנים דברינו דכתבנו שהשליח נעשה עתה המשלח ע"ש, ולענין מה שתמהנו על פירוש התוס' כאן מש"ס דקדושין דקאמר הו"ל לומר נזכרתי, אפשר לומר דכיון דמשנתנו סתמא קתני דבעה"ב מעל כשיוציא משמע אפי' יוציא ע"י שליח ששליח יקנה לו חפץ מן השוק נמי בעה"ב חייב. ובקנה ע"י שליח הרי ודאי דיש לו מיגו דנזכרתי קודם שהוציא השליח ואמאי אינו נאמן לומר שהשליח הראשון שהביא לו המעות מן החלון הוא שינה בשליחותו שלא היה בלבו מזה, במיגו דנזכר קודם שהוציא השליח השני לאחר שהלך מאתו לקנות דלא משוי נפשיה רשע דלא ידע אנה פנה או שיאמר שגם חפש אחריו ולא מצאו ומאי הו"ל למיעבד אלא ע"כ דאין החסרון כאן משום נאמנות דבאחת נאמן שבלבו היה לחלון אחר אלא דדברים שבלב אינם דברים ודו"ק בכ"ז היטב

תוס' ד"ה לא עשו שליחותן החנוני מעל לפי שחשו"ק אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עכ"ל, משמע מדבריהם דאין כח לחשו"ק להוציא לחולין אפי' ע"י הנאה כיון דלאו בני מעילה נינהו, ולכאורה אינו מובן דע"י הנאה אמאי לא יצא לחולין אפי' ע"י חשו"ק ודוקא ע"י הוצאה מרשות לרשות כיון שאין מעשה חשו"ק כלום מה"ת ואם קנה חפץ בפרוטה של הקדש אין קנינו קנין משו"ה מעל החנוני, ומ"מ נראין דברי התוס' דכל שאינו בדין מעילה אינו מוציא לחולין אפי' ע"י הנאה קרן אורה, ועי' בספרי תקנה"ש מזה

תוס' ד"ה נתנו ע"ג קוף והוליכו וכו' הקשה רבינו אפרים וכו' ותירץ וכו' אבל הכא מיירי שאמר לאדם ליטלו מע"ג הקוף וכו' וקשה דא"כ לא מייתי הכא מידי כיון דבר דעת הניחו, לכך נראה דהכא מיירי בעומד וראהו וכו' עכ"ל, לבאר מחלוקת רבינו אפרים עם התוס' בקצרה אעתיק לשון הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ז וז"ל שם, כתוב בהלכות גדולות בעו רבנן קמי רב חנינא גאון בכלה רבתא וכו' מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לעכו"ם לאמטויי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאינתתיה, ואמר להו לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל עכו"ם לא דכי נפיק גיטא מידא דבעל בעינא דימטא לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל וכו', ודבריו תימה הן דודאי אם עשה הבעל את העכו"ם שליח ואמר שימנה הוא ישראל במקומו הוה פסול דאין שליחות לעכו"ם וכו', אבל הכא כיון דלא עשה העכו"ם אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל את ישראל בכתבו לשליח למה יפסל הגט עכ"ל הרא"ש ז"ל, נמצא שאם הוליך מי שאינו בר שליחות את החפץ ליד השליח הראוי לשליחות ע"פ דין יש בזה מחלוקת דלדעת ר"ח גאון ז"ל בטלה השליחות ולדעת הרא"ש וסייעתו המובא ברא"ש שם לא בטלה השליחות, וא"כ נראה ברור דרבינו אפרים בתוס' כאן ס"ל כר"ח גאון ומ"מ אנו רואין גבי עירוב שאם הוליך קוף את העירוב וישראל לקח ממנו והניחו מהני והוה העירוב כשר אע"ג דבכל התורה היכא דבעינן שליחות לא מהני כה"ג, ה"נ מעילה דמי לעירוב בזה כיון דעכ"פ הוציא מרשות הקדש כמש"כ התוס' לקמן, והתוס' כאן ס"ל כהרא"ש וסייעתו דכיון דבר שליחות לקח אח"כ מידו מהני בכל התורה כולה ואפי' גבי גט, וא"כ כיון דהעירוב הניח ישראל אף דלהישראל הביא קוף מ"מ ודאי שהוא כשר מכ"ש דגט, וא"כ מאי מייתי הש"ס ראיה מעירוב לענין מעילה היכא דהחשו"ק בעצמו הוליך המעות להחנוני והא החנוני אינו שליח רק מקבל הפעולה כמו האשה את הגט משו"ה מיאנו התוס' בפירוש רבינו אפרים, ופירשו דבעירוב אפי' רק בעומד וראהו נמי סגי ומהני וזה הא ודאי דבכל מקום דבעינן שליחות לא מהני באופן זה ומ"מ בעירוב מהני ה"נ במעילה משום דגרם קנין מילתא הוא ודו"ק שזה נכון מאוד בעזהי"ת

באו"ד וא"ת אדרבה נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת וכו' וי"ל וכו' עכ"ל, ואכתי קשה נימא דיו לבמה"ד להיות כנדון כיון דבלאו תרומה לא היה כלל ענין שליחות במעילה, וצ"ל דכל עיקר ילפותא מעילה מתרומה לא בעינן רק בבר דעת דהוה אמינא דאין שליח לד"ע, אבל בחשו"ק לא אצטריך לן למילף מתרומה כיון דלא שייך בהו הסברא דאין שליח לד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש, וממילא מחייב המשלח, וקושית הש"ס דהא לאו בני שליחותא נינהו היא דהרי קיי"ל השולח את הבערה ביד חש"ק פטור ולמה במעילה יתחייב בשליחותן, ומשני ר"א עשאום כמעטן של זתים דבמעילה לא בעינן שליחות גמור וכל שנעשה רצונו חייב, ואפי' למ"ד בפ"ק דב"מ דגם בחשו"ק שייך לומר אין שליח לד"ע נמי ניחא כיון דלא ילפינן מתרומה עיקר דין שליחות במעילה וזה נכון, אבל הוא גופא קשיא וצ"ע דמ"ל הא דבמעילה לא בעינן שליחות גמורה כבכל מקום,. גם קשה דא"כ איך אמרינן בקדושין דמעילה וטביחה הו"ל שני כתובין הבא"כ ואין מלמדין כיון דאין דיניהם שווין דטבח ע"י חשו"ק הא ודאי דפטור, ואפי' אם עמד אחר ע"ג ושחיטתו כשרה נמי הגנב פטור מחיוב דו"ה משום דאין שליחות לחשו"ק, והדברים עמוקים וצ"ע יותר עכ"ל הקרן אורה,