תקנת עזרא (מעילה) קמה

כהר"ן בקדושין שם דחלוק על הרשב"א, ובנחל יצחק סי' צ"ח האריך בזה הרבה וליישב קושיות השער המשפט העלה דעד כאן לא קאמר הרשב"א דאם אין דברים שבלבו סותרין דברים שבפיו דברים שבלב הוה דברים, אלא היכא שיש איזה אמירה או איזה מעשה המוכחת קצת על דברים שבלבו, והתם גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י כתב שם הרשב"א בתחילת הסוגיא כמיירי שאמר קודם שעת המכירה שהוא מחזר למכור לפי שרוצה הוא לעלות לא"י, ואפ"ה כיון שלא אמר בשעת המכירה הוה דברים שבלב דדילמא בשעת המכירה חזר בו ורצה למכור בכל אופן, וע"ז הקשה הרשב"א שפיר דמ"ש מנדרים ונזירות דידות ג"כ מהני אף שאין זה אלא ספק אומדנא, וע"ז תירץ דשאני נדרים ונזירות ותרומה דדברים שבלבו אין סותרין לדברים שבפיו אלא מקיימין משא"כ בההוא דזבין אדעתא למיסק וכו', אבל היכא שאין לפנינו דררא דספיקא כלל מקודם דיהיה איזה משמעות על דברים שבלבו גם הרשב"א ס"ל דדברים שבלב אינן דברים גם אם אינן סותרין לדברים שבפיו ולכן באמר אהא ולא היה נזיר עובר לפניו אף שלבו היה לנזירות אינו נזיר וכן גמר בלבו בשבועה ולא הוציא בשפתיו אינו כלום. ודוקא כשהיה נזיר עובר לפניו מהני דברים שבלבו משום שנולד לנו דררא דספק וכן כל כיוצא בזה, ועיי"ש שהאריך הרבה בכלל הזה, ועכ"פ כאן במשנתנו באמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו אע"ג דבלבו היה שיביא לו מחלון אחר מ"מ כיון שאין לפנינו שום דיבור או מעשה שיורה על דברים שבלבו לא הוה דברים אף שאינן סותרין לדברים שבפיו וקצרתי

שם בגמ' והא לאו בני שליחותא נינהו אר"א עשאום כמעטן של זתים ריו"ח אמר כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף וכו', הא דמר לא אמר כמר כתב הרב מתן בסתר דר"א לא ניח"ל כריו"ח משום קושית רבינו אפרים בתוס' ד"ה נתנו ותירוצם לא ניח"ל, וריו"ח לא אמר כר"א משום קושית התוס' ד"ה אמר ר"א דאמאי מדמה ליה טפי למעטן של זתים לדמה ליה לכל משקה דניח"ל דמכשיר כדגמרינן מכי יותן עכת"ד וסוף דבריו לא הבינותי כלל, ולענ"ד הנכון הוא בהקדם מה שיש להבין שינוי הלשון דר"א אמר עשאום כמעטן של זתים וכו' וריו"ח אמר בלשונו אלמא אתעביד שליחותיה ה"נ אתעביד שליחותיה ואריכות זה ליתא בדברי ר"א, ונראה דר"א וריו"ח כאן אזלי לשיטתם דהנה התוס' בעירובין (דף ל"ד ע"ב) ד"ה כאן כתבו וז"ל ולא הימנוהו רבנן עכ"ל עיי"ש משמע דאילו לא היינו צריכין לנאמנותו כגון בעומד וראהו מהני העירוב וקשה אמאי מהני הרי עירובי תחומין משום קנין הוא ואין קנין ע"י קטן וכ"ש ע"י פיל, וע"כ לומר כהנתיבות סי' קפ"ב סק"ב שכתב דישראל ששלח ע"י עכו"ם כסף קני דגרם קנין ע"י חשו"ק או ע"י עכו"ם מהני ודו"ק שהנני מקצר בזה ובמקו"א הארכתי עיין בספרי תקנת השבים למס' מעילה פי' ק"א, ובירושלמי מס' מע"ש (פ"ד ה"ג) איתא תמן תנינן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו ביד עבד ביד שלוחו לית הדא אמרה שהעבד זוכה לרבו מאחר, איר אלעזר תפתר בעבד עברי אמר ר' יוחנן אפי' תימא בעבד כנעני תפתור באומר לו פתחה והיא באה מאיליה וכו' ע"ש. מבואר מזה דר"א וריו"ח פליגי אי מהני משיכה ע"י עבד כנעני דלריו"ח מהני כמו דמהני משיכה דקורא לה והיא באה, ור"א פליג עליה וס"ל דגרם קנין הוא וגרם קנין לא מהני עיי"ש בירושלמי משו"ה מוכרח לאוקמה בעבד עברי, וא"כ ר"א וריו"ח כאן אולי לשיטתם דר"א ס"ל דבניחותא דבעלים סגי כמו במעטן של זתים דמכשיר אף דלא נעשה מעשה הכשר ע"י אדם במעילה כיון דני"ל מעל, אבל גרם מעשה שיהא חשוב כמעשה עצמו לא ס"ל לר"א לשיטתיה, וריו"ח ס"ל דמעילה ליכא למיליף מהכשר דשאני התם דגלי קרא דכי יתן וקרינן יותן מאיליו ובעינן רק דומיא דיתן דניחא ליה, או דריו"ח אזיל בזה לשיטתיה בירושלמי דדמאי (פ"ו ה"ד) דכשם שאמרו קטן חומרין כך אמרו מעטן של זתים חומרין פי' דמעטן של זתים דמכשיר הוא רק חומרא מדרבנן לריו"ח ע"ש בפני משה, ואין להביא מזה ראיה לענין מעילה להביא קרבן אשם מעילות משו"ה אמר דמהני כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקיף וכו' ואמאי מהני העירוב הא עירוב בעי קנין וקוף ופיל לאו בני קנין אינהו, אלא ע"כ דכיון דאתעביד שליחותיה מהני דגרם קנין חשיב כמעשה ה"נ אתעביד שליחותיה וגרם המעשה חשיב כמעשה עצמו כיון שע"י אמירתו נעשה הדבר וזה נכון מאוד: ודע דבמשנה דטהרות שם אין הלכה כב"ש ולא כב"ה אלא כרבנן דשם דמשתגמר מלאכתן הוכשרו וגמר המלאכה הרי היא ע"י אדם וא"כ קשה קצת סברת ר"א ויש ליישב

תוס' ד"ה הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא וכו' שליח מעל פי' לכשיוציא בעה"ב שהוא מסתמא הגזבר שהרי עדיין לא יצאו מרשות הקדש עד שיוציאם עכ"ל, ר"ל מדקאמר בעה"ב ולח קאמר המשלח משמע דהמשלח ובעה"ב חדא דהחלון הוא בבית המשלח וכן הדלוסקמא, וממילא מסתמא הוא הגזבר או המקדיש דדינו כגזבר לענין זה דאל"כ מאי קעביד ההקדש ביד זה, אך קשיא דמאי תליא דין זה בגזבר הא ממנ"פ אם השליח חשב שהמעות הם חולין של בעה"ב הזה אף אם אין הבעה"ב גזבר לא מעל השליח דהא לא רצה להוציא מרשות לרשות רק נתת לזה את שלו, ואם ידע שהמעות אינם של בעה"ב אלא שחשב שהם חולין א"כ אף שבעה"ב הוא הגזבר הא מ"מ חשב השליח להוציא מרשות לרשות, והו"ל להתוס' להעמיד דבריהם על הרישא בעשה שליחותו דבעה"ב מעל ולהעיר דאם בעה"ב הוא גזבר לא מעל בעה"ב עד שיוציא, וגם בזה עדיין אין להבין מה לי שהוא גזבר אם לא כיון שהמעות שבחלון היו בביתו והיה סבור שהוא שלו למה ימעול ולא תלוי כלל בגזבר, והא דאמרינן לעיל (דף כ' ע"א) באבנים המסורות לגזבר עסקינן היינו דמחמת שהוא גזבר מונחות הן אצלו ולהכי סבר שהן שלו, לאפוקי אם היו מונחים ביד אחר ורצה לנוטלם לעצמו אבל לא תלוי כלל במה שהוא גזבר כמש"כ המל"מ בפ"ו מה' מעילה, א"כ לא הוה להו להתוס' לדייק ולומר שהוא מסתמא הגזבר, וע"כ לומר כמש"כ לעיל ודף י"ט סע"ב) בתוס' ד"ה נטל אבן דהתוס' כאן חולקים על התוס' בקדושין ובב"מ וס"ל כאן דדוקא גזבר בנטילתו לעצמו וסבר שהוא שלו אינו מוציא משל הקדש דרשותו היא רשות הקדש וכל היכא דמנחא ברשות הקדש מנת, אבל אחר שאינו גזבר מועל מיד כשנטלו לעצמו אע"פ שסבור שהוא שלו ומשו"ה דייקו התוס' לומר שהוא מסתמא הגזבר, אבל אכתי תמוהין דבריהם והעיקר יש לתמוה דאיך ימעול השליח כשיוציא בעה"ב שהוא הגזבר כיון שלא יצאו כלל לחולין כשמסר לו השליח, ותו תמוה דא"כ איך נפרנס הסוגיא דקדושין (דף נ') דמביא ראיה דדברים שבלב אינן דברים ממשנתנו דקתני אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה בעה"ב מעל אלמא דדברים שבלב אינן דברים, ופריך דילמא ש"ה דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי ומשו"ה אינו נאמן ומשני הו"ל לומר מזיד הייתי, ופריך תו דאין זה מיגו דהו"ל לומר מזיד הייתי דלא עביד אינש דמשוי נפשיה רשיעא ע"ש דמשני הו"ל לומר נזכרתי, ולדברי התוס' כאן דהבעה"ב הוציא אותן א"כ המיגו הוא ע"כ