תקנת עזרא (מעילה) קמא

לא שייך אלא אטלית ומאי קאמר אי הכי, ולדברינו י"ל דה"ק בשלמא אי מיירי דאייתי שוה שלש בשלש ניחא דבעה"ב מעל על שלש של חלוק ושליח מעל שלש האחרים שהוציא שלא ברשות בעה"ב, אבל אי מיירי דאייתי שוה שש בשלש א"כ חייב בעה"ב מעילה על ששה סלעים כפי הנאתו וא"כ שליח אמאי מעל הא אין מביאין ב' מעילות. על הקדש אחד, כדאמרן ממיעוטא דואשמה הנפש ההיא. ומשני אטלית פי' דמעילת השליח אינה על השש סלעים אלא על הטלית דכיון דקיי"ל בסוגיא דבב"ק ודף ק"ב) ועיין בח"מ סי' קפ"ג סעי' ו' ובסמ"ע שם ס"ק י"ט דבהוסיפו הכל שייך לבעל המעות, וכאן שההקדש הוא בעל החנות א"כ ההקדש זוכה בטלית, והשליח כשמוסרו לבעה"ב איהו מוציא מהקדש לחול ושייך שפיר לשון התרצן אטלית, דמעיקרא היה סבור דמעילת השליח הוא על ג' סלעים השניים, אבל בתר דקאמר דאייתי שוה ששה בשלשה שוב אין לומר שגם השליח יתחייב פ"ז שאין מביאין ב' מעילות על הקדש אחד ומשני אטלית וכאמור ודו"ק והרב קרן אורה כתב דהרמב"ם לשיטתיה דאם הוסיף השליח על בעה"ב מעל בעה"ב בכולו עיין בדברינו לקמן בדיבור והנה הרמב"ם וזה אי אפשר ללמוד מתרומה דבתרומה אם הוסיף לאו כלום הוא, ובזה א"ש הא דאמרינן בקדושין דמעילה וטביחה הוה שני כתובין הבא"כ, ואם נימא דהא דבמעילה יש שלד"ע הוא רק דילפינן מתרומה איך הוו ב' כתובין הרי ג"ש דחטא חטא לאו מיותרת היא דהרי בעינן לה לשארי ענינים למילף מעילה מתרומה, וגם קרא דטביחה אינו מיותר דטביחה ממעילה ליכא למילף דחולין מקדשים לא ילפינן. אבל לדברי הרמב"ם הרי במעילה יש קרא מיותר ואשמה הנפש ההיא לעשותם ב' כתובין הבא"כ ועוד האריך מעט בזה וק"ל, ודע דנהי דפסוק ואשמה הנפש ההיא לא כתיב גבי מעילה אלא גבי גזל הגר בפרשה נשא, מ"מ כיון דגזל הגר קורא הכתוב מעילה שהרי זה לשון הכתוב שם איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, ובספרי שם איתא בזה"ל מנין לגוזל ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שחת שהיורשים פטורים ת"ל ואשמה הנפש ההיא עכ"ל הספרי שלפנינו ונראה שהרמב"ם ז"ל היה לו גירסא בספרי דאתי ההיא למעט השליח בנהנה מן ההקדש שגם הוא נקרא מעילה כדכתיב נפש כי תמעול מעל דרק הנפש ההיא ששגג תחילה חייב קרבן מעילה, ועיין גם בהגהות אמרי ברוך להטורי אבן מש"כ בזה

אמר לו תן בשר לאורחים וכו'. כתב הרמב"ם פ"ז מה' מעילה ה"ב וז"ל בד"א שהיו החתיכות מקדשי בדה"ב אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל והסכים לו גם הראב"ד להדיא ע"ש, ומזה למד המל"מ בפ"ג ה"ו מה' גנבה דמש"כ שם הרמב"ם עשה שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת הגנב חייב בתשלומי דו"ה דגם בטביחה ישלד"ע, היינו דוקא כשעשאו שליח לשחוט לו סתם אבל אם עשאו בפירוש שלית לשחוט בשבת שיש בזה איסור אחר מלבד שחיטת בהמה גנובה פטור המשלח דומיא דמעילה עכת"ד, ועיין בקצוה"ח סי' קפ"ב סק"א, ויש להעיר דא"כ שלא עשאו שליח לשחוט בשבת ולריו"ח הסנדלר מעשי שבת אסורין באכילה עיין בב"ק (דף ע"א) א"כ לימא ליה לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ואינו שלוחו כלל ויפטר הגנב מדו"ה, ואולם הרמב"ם לא פסק כריו"ח הסנדלר אבל מ"מ לאותו יום אסור לכו"ע אלא דלאותו יום הרי לא עיוות לו שהרי היה יכול לשחוט אחר השבת ולא היה ג"כ יכול לאכול בשבת וזה פשוט, מיהו בטור ח"מ סי' שנ"ב כתב בשם הרמב"ם בלשון עשה שליח לשחוט בשבת וכו' והקשה המל"מ דמ"ש ממעילה, אך י"ל דס"ל להעור דטביחה שאני כיון דיש שם תרי ריבויא או ותחת לרבות השליח לא דמי למעילה וחייב המשלח אפי' אם יצטרף עמו איסור אחר, וס"ל דבזה פליגי ברייתא דבי ר' ישמעאל וברייתא דחזקיה דברייתא דר"י דדריש או ס"ל גם דרשא דתחת וכיון דיש תרי ריבויא מרבינן אפי' עשאו שליח להדיא לשחוט בשבת, וברייתא דחזקיה ס"ל דאו אתי לחלק כמש"כ התוס' וליכא אלא חד ריבוי ובעינן באמת שלא יהא מעורב איסור אחר בדבר כמו במעילה, וא"כ תליא זה בפלוגתא דר"י ור' יונתן בעלמא אי בעינן או לחלק ואנן קיי"ל דלא בעינן או לחלק דרבא ס"ל בב"מ ודף צ"ו) כר' יונתן ושפיר אפי' אם עשאו שליח לשחוט בשבת חייב

אמנם הסברא מעיקרה קשה לי דהרי כיון דחזינן דמעילה אפי' שלח ביד חשו"ק נמי חייב המשלח דלקמן בפרקין, דנעשה כמי שעשה המשלח בעצמו ע"י קוף דחייב. וא"כ אפי' אם היה הבשר מעולה אמאי לא יתחייב המשלח קרבן מעילה, הרי לוא יהא דאין כאן שליחות אבל מ"מ הרי אתעבידא שליחותו ויתחייב המשלח כמו ע"י קוף ואולי אפשר לחלק בין הנושאים, וכשאני לעצמי רציתי לומר בזה סברא אחרת דהרי באמת לענין אכילה יש לעולם לחייב את השליח דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן,, והא דבבשר של בדה"ב חייב המשלח הוא מטעם דבעידנא דאגביה השליח קנייה ויצא לחולין ועל ההיא שעתא מתחייב המשלח, אבל כשהבשר הוא מקדשי מזבח דלא נוכל עוד לומר מדאגביה נפיק לחולין משו"ה שפיר מעל השליח על אכילתו של עצמו דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ובלשון הראב"ד שכתב אבל האוכל חייב שהוא נהנה עכ"ל היה אפשר להעמיס דברינו אבל הרי הוא בעצמו הסביר הענין דלהכי המשלח פטור משום דהוה כאנוס דעולה נעשית אברים ואלו שראו חתיכות היה להם לטעות דשל חטאת הם וכאנוסים דמי עכ"ל, והסבר זה לא זכיתי להבין חדא דאם המשלח והשליח לא היו כהנים גם בשר חטאת אסור להם וכיון דאינם אנוסין לגבי חטאת גם לענין מעילה אין זה אונס, כדמצינו גבי משמש עם הטהורה סמוך לווסתה ואמרה נטמאתי דחייב חטאת כדאיתא פ"ב דשבועות, דכיון דלא היה אנוס לענין איסור דוהזרתם את ב"י מטומאתם חייב חטאת על ביאת נדה אף דלגבה אנוס הוא, ועוד אפי' נימא לחלק בין נידון דידן להתם ונניח דהכא אונס גמור הוא אכתי קשה לי דא"כ השליח האוכל נמי יפטר דאנוס רחמנא פטריה, ולהיפך השליח הראשון למה יפטור הרי שליח דמעילה תמיד אנוס הוא כדאמרינן בחגיגה לענין נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח עניא מאי קעביד ומ"מ חייב, אולם לסברתי שכתבתי אני בעזה"ש כמדומה לי שהכל ניחא דכולם פטורין ורק האוכל חייב דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ולהראב"ד דחק ליה לשון התוספתא דמ"ש עולה דנקט ואזיל בזה לשיטתיה שם לעיל פ"ו ה"ה דג"כ הקשה זו על תוספתא אחרת למה נקט עולה ע"ש להכי דחק דעולה דוקא קתני. אבל הרי הרמב"ם ס"ל דעולה לאו דוקא וה"ה כל קדשי מזבח ודו"ק

אמר לו תן בשר לאורחים וכו', המקנה בקדושין (דף מ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אמאי מעל העיר כיון דעיקר אתי משנתנו לאשמעינן דין דאם עשה שליחותו הבעה"ב מעל ואם לא עשה שליחותו השליח מעל, למה לו לאשמעינן בכה"ג דהאורחים הוו שליח שני, הו"ל