תקנת עזרא (מעילה) קמ

להקדישו ולבסוף בנאו קושטא קאמר ולא רק לדחות סייעתא לרב. דהא ר"ל מפרש בפ' כל הצלמים מחלוקת דרבנן וריה"ג גבי הר היינו בציפוי הר משמע דבדידיה המשתחוה לאילן לכו"ע נאסר כדדייק הש"ס התם לריה"ג ע"ש היטב וא"כ לדידיה פשיטא דהמשתחוה לבית אסרו כרב, וא"כ הא דמחלק כאן לענין מעילה בין הקדישו ולבסוף בנאו לבין בנאו ולבסוף הקדישו הוא אליבא דהלכתא ואליבא דרב ג"כ, אלא דבאילן ודאי גם כשהקדישו ולבסוף נטעו אין מועלין בו משום דהוה מחובר יותר ע"י קליטה, וכל זה נכון מאוד רק דלפ"ז דחוק טעמא דרב אחא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה ואיהו הא ודאי לדחות הא דרב אתא ובא לומר דתלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר ומ"מ מועלין משום דהוה הנאה הנראית לעינים. וקשה מה בכך דהוה הנאה הנל"ע הא הוה מחובר ולא כתרומה, ומ"מ הא דאמרינן דהכל תלוי מהא דילפינן מיניה אמת וברור הוא בסברא, וכ"כ בחידושי הר"ן בחולין (דף ט"ז) גבי בעיא דרבא בסכין של שחיטה אי כשר תלוש ולבסוף חיברו וכתב שם הר"ן, דגבי ע"ז מיעטה התורה הרים שאינן נאסרין ואמרינן דוקא הרים מותרין אבל תלוש ולבס"ח אסור דהוה כתלוש, אבל גבי הכשר זרעים דכתיב וכי יתן מים על זרע בעינן דומיא דזרע שהוא תלוש אז דוקא מקבל הכשר אבל תלוש ולבס"ח חשוב כמחובר, ולענין שחיטה תבעיא אי ילפינן מקרא דויקח את המאכלת ובעינן דוקא תלוש גמור דומיא דמאכלת ופסול תלוש ולבס"ח או גמרא גמירא לה עכת"ד הר"ן, וממילא מובן דמעילה דילפינן לה מתרומה תלוש ולבס"ח כמחובר דמי, ודע דהנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ב הקשה קבעו ולבסוף חקקו אמאי כשר למקוה הא קיי"ל דתלוש ולבס"ח הוה תלוש ע"ש. אבל כבר הקשה כן הירושלמי במס' שבת, (פ"ט ה"א) ומשני דסתותן של אבנים המה גמר מלאכתן והוה תמיד כחקקו ואח"כ קבעו ע"ש שזהו דלא כדברינו שנתבאר, אלא דברור שש"ס דילן לא ס"ל בזה כהירושלמי, מדלא אשכח חילוק רק בין בית למערה ולא מחלק בבית גופא בין סתת האבנים לבין בנה באבנים שאינם מסותתין וכן בש"ס דילן במס' ע"ז לא מחלק בבית גופא, וע"כ דש"ס דילן ס"ל דלענין מעילה ועכו"ם בכל אופן הוה בית כתלוש ומקוה שאני ממעילה וע"ז וקצרתי

נשוב לסוגיין דתירוץ הש"ס הנאה הנראית לעינים את"ו קשה להבין דמה בכך כיון דהוא מחובר למה יתחייב מעילה הא לא דמי לתרומה, והדש קלעילין בשדה הקדש אי לאו דאבקה מעלה לה לא הוה מעל אע"ג דאין לך הנאה הנראית לעינים גדולה מזה, ותו קשה מה דקאמר הש"ס אח"כ לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש וכו' הא גם כאן איכא לשנויי הנאה הנל"ע אסתו"ר כמו שהקשו התוס' ועיין בדברי המגיהים מש"כ בתוס' כאן, לכן לולא דברי התוס' היה נראה לומר דהרי על הוצאה מרשות הקדש חייב גם בלא הנאה אחרת, אלא דמשנתנו דבגזבר איירי הרי אין לחייבו על שינוי רשות כמבואר לעיל דהרי אינה נראית ההוצאה מרשות הקדש כלל, אבל אחר שבנאה בתוך ביתו ודר תחתיה בשו"פ אז הרי נראית ההוצאה מרשות הקדש, וממילא אגלאי מלתא למפרע דכשנטל הקורה כוון להוציאו לרשות הדיוט ואז הרי עדיין תלוש הוה ומשו"ה הוא חייב מעילה למפרע, וזהו דמשני הנאה הנראית לעינים אסתו"ר ומשו"ה אף דמעיקרא לא היה חייב על ההוצאה מרשות הקדש משום דלא היה ניכר ההוצאה אבל אח"כ כשדר תחתיה הרי ניכר ההוצאה לעין משו"ה הוא חייב על ההוצאה מרשות הקדש שעשה כשהיה עדיין בתלוש, וע"כ קאמר הש"ס אח"כ לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש וכו' דשם הרי היה מחובר קודם שהתחיל לדור בו ולא היה שום הוצאה מרשות הקדש בתלוש ומ"מ מעל, כן שמעתי מפי הגאון ר' שמואל אביגדור ז"ל אב"ד דק"ק פלנגיאן בהיותו עוד בק"ק שוועקסנא וזה נכון מאוד, ולפ"ז מלשון הש"ס הנאה הנראית לעינים אסתו"ר יהיה ראיה לשיטת הרמב"ם דגם חיוב מעילה דהוצאה מרשות הקדש ג"כ מטעם הנאה הוא ודו"ק והנה גדולי האחרונים האריכו בענין תלוש ולבס"ח בכמה ענינים המסתעפים עיין בשעה"מ פ"ג מה' אישות ובקרן אורה כאן ובשו"ת שואל ומשיב ובעמודי אור ועוד ואני רק מעורר לע"ש בדבריהם

ברש"י ד"ה לימא מדאמרינן הכא דמעל וכו', דיבור זה משובש הוא וצ"ל כמש"כ בפי' רגמ"ה וז"ל לימא מסייע ליה לרב דאמר דאע"פ דבנאה כתלוש דמי ולא מעל עד שידור. מהא דתניא הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל וכו', וכבר הודעתיך שהמפרש כאן שומר תמיד פיו ולשונו של רגמ"ה ז"ל וזה ברור

והנני מודיע כאן שלפי שבפרק זה שסיימנוהו עתה בעז"ה כללי מעילה רובם כלולים בו. לכן הארכתי בעניניו בספרי תקנת השבים למס' זו בתכלית האריכות וכן גם בעניני פרק הבא, ובספרי זה הארכתי רק לבאר הסוגיא כראוי לענ"ד, ואני תפלה לה' אנא אל תשליכני מלפניך ורות קדשך אל תקח ממני, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני אמן: פרק ששי

השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל, זה לשון הרמב"ם בפיהמ"ש כאן סמך זה למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה ודימה שזה חולין וציוה להטפל בו עכ"ל והעתיקו הרע"ב במשניות כאן, והתוי"ט כתב ע"ז וז"ל וההיא הוא דדייק ותמיהני דבפ"ב דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה מה תרומה משוי שליח לתרום אף מעילה משוי שליח, והתוס' בקדושין שם (דף מ"ב ע"ב) תמהו דלמה לן כלל קרא למעילה שהיא בשוגג ולא שייך לומר ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ותירצו דמיירי אפי' נזכר השליח ומ"מ מעל הבעה"ב וכדמוכח ממשנתנו דלקמן שילח ביד פקח ונזכר וכו' עכ"ל התוי"ט, ונ"ל לומר בישוב קושית התוי"ט דס"ל להרמב"ם דהא דילפינן שליחות במעילה מתרומה הוא לענין זה שיתחייב המשלח אפי' אם השליח הוא מזיד, דלא נימא דפטור מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש כמו דפטור המשלח מטעם זה בכה"ת כולה, וע"ז אתי ג"ש דתרומה כמש"כ התוס' שם, אבל עדיין י"ל דהיכא ששניהם שוגגין שיתחייב מעילה גם השליח עכ"פ, שהרי אילו נזכר שליח והוציא ההקדש במזיד המשלח חייב מעילה והשליח היה חייב כדין מזיד לרבי במיתה ולרבנן במלקות, ועתה שגם השליח שוגג יתחייב גם הוא קרבן מעילה, ולא שייך בזה לומר אין מועל אחר מועל דהתם הטעם הוא דמשמעל הראשון יצא לחולין משא"כ שהשליח הוא המוציא תחילה, להכי מייתי הרמב"ם סמך מקרא דואשמה הנפש ההיא מיעוטא הוא כמש"כ התוי"ט שאין מביא קרבן מעילה אלא אחד, והיינו הבעה"ב שהוא שגג תחילה שציוה להשליח להטפל באילו המעות בסוברו שהם חולין, ובזה יש ליישב קושית התוס' בכתובות (דף צ"ט) ד"ה אי הכי שליח אמאי מעל אטלית, [והיא סוגיא דכאן בפרקין דף כ"א ע"ב ועיי"ש] והקשו הא מתחילה נמי מעילת השליח