תקנת עזרא (מעילה) יג

י) ולענין ג' פסולין אם עלו אם הדין דירדו נראה דתליא בב' פסולין דאם ב' פסולין אם עלו לא ירדו ה"ה ג' פסולין נמי אם עלו לא ירדו, אע"פ שלענין טריפות הריאה כתב התבו"ש בשמ"ח סי' ל"ה ס"ק ל"ו דאם חסר מקצת מהוורדא ונמצאת החתיכה באונות ויש לה שם כיס בפ"ע דטרפה, ובתבו"ש שם ס"ק נ"ב כתב הטעם משום דהוי ג' ריעותות, א' חסר וורדא. ב' דהחתיכה הנמצאת הו"ל כיתר וורדא, ג' דהו"ל יתר כיס עיי"ש, מ"מ אין זה לענ"ד ענין לנ"ד, דכיון דהתורה התירה שאם עלה לא ירד כל שפסולו בקודש ואמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי ה"ה מ"ל חד מ"ל תלת כהר"פ הנדפס בשמ"ק אחר מס' קנים וקצרתי

ד"ה ששחטן בדרום וקבל דמן בצפון וכו' אלא גרסינן איפכא עכ"ל, עיין בהגהות חק נתן ועיין מש"כ לעיל ברש"י ד"ה אימא כמאן דחנקינהו דמי ותראה את האמת בגרסת המפרש, ומש"כ התוס' כאן בזה"ל ולהכי שביק קבלה גבי לילה ונקט זריקה וכו' עכ"ל לענ"ד לולא דבריהם י"ל בפשוטו דנקט זריקה לרבותא דזריקה הרי היא עיקר עבודה לכל הענינים והו"א דכשנעשית בפסול כמאן דחנקינהו דמי קמ"ל דלא משו"ה נקט גבי לילה זריקה טפי מקבלה, ורק לענין דרום וצפון דלא מצי למנקט זריקה דהזריקה הרי היא ע"ג המזבח ואין נפ"מ בין דרום לצפון משו"ה ע"כ נקט קבלה וק"ל, ומ"מ אין קושיא על התוס' כאן מתוספתא דזבחים פ"ו דקתני התם שחט בלילה וקבל ביום פסול הרי דיש לזה מציאות דודאי תוספתא זו משובשת היא בדפוס מכמה טעמים ואכמ"ל בזה

ד"ה פשיטא משום דשחטן בדרום וכו' י"ל דהא פשיטא הוא כיון שהזריקה בפסול וכו' עכ"ל, עיין שמ"ק אות ל"ח שכתב וז"ל ולא נראה דהא אינו פשוט כל כך דהא איכא דפליגא לקמן עליה דרב גידל וסברי דזריקת פגול מפקע מידי מעילה, לענ"ד אין זו השגה דלא תליא זה בזה, דאף למ"ד זריקת פגול מוציאה מידי מעילה היינו כשפגל הקרבן במחשבה או בדיבור, אבל בשנפסל הזבח במעשה השחיטה או הזריקה י"ל דלכו"ע אין הזריקה מוציאה מידי מעילה ולקמן נדבר עוד בזה ברצות ה', גם מש"כ כאן השמ"ק וז"ל אלא י"ל דבהכי מיירי מתניתין דזרק הדם וכו' בעניי לא הבינותי כראוי ודו"ק

באו"ד ועוד י"ל דלפי מה שפי' מורי ניחא שפיר עכ"ל, ר"ל דלתירוץ קמא המקשן לא ידע סברא זו דזה פשיטא הוא רק התרצן ידע סברא זו דזה פשיטא הוא ולכך לא משני ליה דהא קמ"ל דזריקה לא מהני בהו לאפוקי ממעילה, ולפ"מ שכתב לקמן מורי הרב לקמן בתוס' ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו גם המקשן בעצמו ידע סברא זו דזהו פשיטא כ"כ המפרשים בכדי שלא יהיה התירוץ הראשון והשני חדא מילתא, ודחוק הוא בכונת דבריהם

תו' ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכו' לכן נ"ל דגרסינן חוץ למקומו למ"ל עכ"ל, לפי"ז אכתי קשה קבלו פסולין וזרקו את דמו פשיטא דהא בפסולין דחזו לעבודת ציבור לכו"ע לא ירדו ותירוץ דמשני הש"ס לא שייך בהו, וצ"ל דאתי לאשמעינן שאר פסולין דירדו אליבא דר' יהודא ובלשון התוס' עיין צ"ק ושמ"ק

ע"ב בגמ' ורבה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ש דלא ירדו אלא בניתנין למטה וכו' עכ"ל הגמ', הקשו התוס' ד"ה ורבה דלמ"ל לחלה בדבר שמודה בו ר"י דלא ירד וע"כ צריך לחלק בין ניתנין למעלה שנתנן למטה לבין שחיטת דרום ולילה וא"כ לרבה נמי נימא הכי: ותירוצם בסוף דבריהם דחוק קצת דמ"מ כיון דלרבה לא תקשה יותר מלר' יהודא עצמו למ"ל להש"ס לחלק אליבא דרבה טפי מאליבא דר"י ויותר נוחין תירוצם בזבחים ובנדה (דף מ') פ"ש, והרב קרן אורה כתב ליישב בפשיטות דלר' יהודא ניחא דמודה בניתנין למעלה שנתנן למטה משום דס"ל דקלטיה מזבח וחשוב קצת זריקה כבזבחים (דף כ"ו) וע"ש בתוס'. אבל ר"ש דס"ל לחד נוסחא דהתם דיאספנו דלא קלטיה המזבח והוה כנשפך הדם ואפ"ה קאמר דלא ירד משו"ה אצטריך למימר ע"כ לא קאמר ר"ש וכו', ואי תקשה אמאי לא מחלק יותר בין נשפך דמו לשחיטת דרום אין זו קושיא כל כך דהיא היא והרי לדברי התוס' דהכא נמי ע"כ צריך לומר כן עכ"ד ודו"ק

שם בגמ' אלא לרבה קשיא מאי מועלין בהן מדרבנן עכ"ל הגמ' הרמב"ם פוסק בפ"ג מה' מעילה דכל הפסולין כהא דשחט בדרום מעילתן מדרבנן, ותמהו עליו הכ"מ והלח"מ בפ"ג מה' פסוהמו"ק דהרי למאן דס"ל אם עלו לא ירדו המעילה היא מה"ת והרמב"ם בעצמו פוסק שם דאם עלו לא ירדו א"כ הו"ל לפסוק דמעילתן מה"ת, ופלפל כאן הרב דרך ים דהרי לשיטת הירושלמי הובא בר"ש פ"ו מתרומות גבי מי שהאכיל חמריו ופועליו דבר איסור דמשלם להם דמי סעודתן משום דאדם, קץ באכילת איסור, א"כ במעילה דאינו חייב עד שיהנה איך משכח"ל דיתחייב על אכילת הקדש בשוגג הא אכילת איסור לא נהנה כלל ולא מעל, וע"כ לומר כיון דלא משכחת חיוב מעילה בשוגג באופן אחר ע"כ דאהכי חייביה רחמנא וכבר הרגישו בזה בחידושי רע"א במערכה ה' לפסחים דף כ"ט ובישוי"ע לאו"ח סי' תקפ"ו ע"ש. וא"כ לדעת התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי דהיכא דיש פסול אחר עמו לא אמרינן דאהכי חייביה רחמנא ע"ש וכן ברמב"ם פ"ז מה' מעילה ה"ב כתב דהיכא דמתערב עם המעילה איסור אחר אמרינן גם במעילה אשלד"ע והראב"ד שם הסכים לו להדיא, ובנזיר (דף כ"ט) איתא דחטאת העוף הבא על הספק אינה נאכלת דלא מצינו למילף מאשם תלוי דנאכל משום דהכא איכא עוד איסור ע"ש, והפרישה ביו"ד סי' פ"א הקשה בהא דבכורות (דף ו' ע"ב) דצריך לאסור חלב טמאה דסד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא משום אבר מה"ח בטמאה נמי לשתרי, והקשה דאיך אפשר למילף הרי בטהורה יש רק חד איסורא דאמה"ח ובטמאה יש תרי איסורין טמאה ואמה"ח, ותירץ דאמה"ח ליכא בטמאה דאין איסור חל על איסור כידוע, ובחולין (דף ס"ס ע"א) בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתו ושריא ה"נ ל"ש או דילמא תרי איסורא אמרינן תלתא לא אמרינן וכו' אלא כל מכח לא אמרינן ושרי והכי קמבעיא לן מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לאו כאמה"ח דמי ושרי האי נמי ל"ש או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריא בשחיטה וכו' ע"ש, והסביר הר"ן דכאן לא שייך לומר התם חד איסורא הכא תרי איסורי אמה"ח ויוצא, דאסור יוצא גופא הוא נמי רק משום שהוא כאבר מה"ח וא"כ במה גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה עכת"ד והובא גם במעדני יו"ט ברא"ש במקומו, ולא נצרכה אלא משום דהרב דרך ים אשטמיטתיה דבר זה] וא"כ ה"נ אף דבכל אכילה דהקדש חייבה רחמנא אהנאה קרבן מעילה בשוגג אבל היכא דאיכא עוד איסור אחר מלבד איסור קודש כגון אם שחט בדרום וכדומה דלא