תקנת עזרא (מעילה) קלח

לר"נ ממציאת פועל דהוה כמו מגביה מציאה לחבירו לשיטת רבא. ור"נ לשיטתיה משני ליה שפיר דשאני פועל דידו כיד בעה"ב דלדידיה יש קנין בגוף הפועל, ומקשה ליה רבא והאמר רב פועל יכול בו אפי' בחצי היום הרי דאין בו קנין בגוף הפועל דרב ודאי הכי ס"ל והקנין הוא דק בהפעולה והוה מגביה מציאה לחבירו ומ"מ קנה, ומשני ליה ר"נ לשטתיה דכל כמה דלא הדר ידו כיד בעה"ב דמי דיש קנין לפועל וכי הדר טעמא אחרינא הוא לא כטעמיה דרב רק דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וכו' ולהכי מצי לחזור בו. אבל כל זמן שלא חזר יש בו קנין בגוף הפועל, ובזה יהיה מיושב גם הרמב"ם פ"ו מה' ערכין המקדיש מעשי ידי אשתו וכו' אמר יקדשו ידיך וכו' והקשו הראשונים עליו הא בגמ' אמרינן ופליגא אדר"ל, וא"כ לדידן דקיי"ל כרב הונא אמר רב דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה אפי' כי אמר הכי לא מהני והניחו בצ"ע ע"ש הלכה כ"ח ובכ"מ וע"פ האמור יתורץ. ונקדים דברי השמ"ק שם שהקשה מנ"ל דר"ה פליג על ר"ל דילמא ר"ל נמי ס"ל דיכולה לומר איני ניזונית אבל כל כמה דלא אמרה יש לו קנין בידיה וממילא יכול להקדישם, ותירץ דזה אינו סברא דכיון דמצי אמרה איני ניזונת הרי ידיה אינם ברשותיה כיון דמצית להפקיע ואיך יכול להקדישם, ולהנ"ל לרב ור"ל דס"ל דאין קנין להשוכר בגוף הפועל רק בפעולתו א"כ מהיכא תיתי שיהא להבעל קנין בגוף ידי אשתו, דלמה להו לחז"ל לתקן קנין לבעל בידי אשתו יותר מפועל, ורק לר"ל משום שיכול לכופה ולא מצי לומר איני ניזונת וגרע כחה מפועל דפועל הרי יכול לחזור בו ואשה אינה יכולה להפקיע עצמה וידיה מבעלה, להכי תקנו קנין לבעל בגוף ידיה שלא תוכל לחזור [עיין תוס' כתובות (דף מ"ז) סד"ה זימנין] אבל לר"ה אמר רב דיכולה לומר איני ניזונית וכו' למה להם לחז"ל לתקן קנין לבעל בגוף ידי אשתו יותר מפועל דאין למשכיר קנין בגוף ידיו רק בפעולתו, וכ"ז לרב ולר"ל דס"ל דגם בפועל אין להמשכיר קנין אבל לדידן דקיי"ל כריו"ח ורב נחמן דד"ת מעות קונות דילפינן מקרקע ועבד עברי א"כ גם הזה פסקינן כוותייהו דיש קנין לפועל בגוף ידיו כל כמה דלא הדר, א"כ ה"ה נמי דיש לבעל קנין בגוף ידי אשתו כל כמה דלא הדרה ואמרה איני ניזונית ממש כמו בפועל, לכן פסק הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך מהני דהרי קיי"ל כריו"ח ור"נ ודו"ק כ"ז מהג"ם ר"ש סאלאנט זצ"ל

היוצא מדברינו דיפה פסק הרמב"ם דבמשיכה מעל ובכסף לחוד לא מעל דקנין כסף אפקיעו רבנן לגמרי, והסברא נותנת כך דכיון דהמוכר מצי הדר ביה בקנין כסף לחוד רק שמקבל עליו מי שפרע ואין הלוקח בטוח במקחו דשמא יחזור בו המוכר, א"כ מה בכך דמדאורייתא כסף קונה הרי כבר ביארנו כמה פעמים דלשיטת הרמב"ם בלא הנאה ליכא מעילה בעולם כלל, ובלא משיכה אין כאן הנאה עדיין וגם שינוי רשות ליכא עדיין שהרי הלוקח אינו בטוח עוד במקחו ומשו"ה לא מעל, אלא דקשה ע"ז דמפורש בגמ' דב"מ שם (דף מ"ח) אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דלריו"ח בקנין כסף לחוד מעל הרי דלא כדברינו שהבאנו בשם הבה"ז והנתיבות והחק נתן. ואמנם ע"פ מה שהבאתי מהג"ם ר"ש סאלאנס זצ"ל גם זה א"ש דרבא רק לשיטתיה ולשיטת ר"ל אזיל אבל לריו"ח באמת ניחא ודו"ק בזה, מ"מ אני מביא כאן גם מש"כ הגאון רי"ח העלער זצ"ל בספרו עמודי אור בזה לבאר

בהקדם הש"ס דפסחים (דף צ"א ע"א) וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שוחטין עליהן את הפסח ואין שוחטין עליהן בפני עצמן דספק הוא שמא לא תתקיים ההבטחה, ובגמ' שם אמר ריו"ח דבבית האסורין דישראל שוחטין עליהן בפני עצמן דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ובודאי יקיימו הבטחתן, והרמב"ם פסק שם כהירושלמי דאפי' בבית אסורין דישראל אין שוחטין עליהן בפ"ע, והמל"מ שם תמה למה שבק ש"ס דילן ופסק כהירושלמי וגם הצל"ח שם נדחק בפסק הרמב"ם מאוד, אכן עיקר הדבר הוא דבהאי כללא דשארית ישראל לא יעשו עולה מחלוקת תנאים הוא בב"מ (דף ק"ו ע"ב) דתנן התם המקבל שדה מחבירו לזורעה חטים יזרענה שעורים ורשב"ג אוסר, וטעמא דרשב"ג מפרש שם בגמ' דכתיב שארית ישראל וגו' ואביי מפרש שם בטעמא אחרינא, והנה. לרבב"ח אליבא דריו"ח קיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכיון דלר"ח ס"ל לרשב"ג דהא דשארית ישראל וגו' כלל גמור הוא גם לענין דינא, להכי קאמר ריו"ח בש"ס דילן בפסחים שם דגם לענין פסח בבית האסורין דישראל שוחטין עליהן בפ"ע מה"ט גופא דשארית ישראל וגומ' דודאי יוציאוהו דהרי ריו"ח ס"ל נמי דהלכה כסתם משנה ואי אמרת דהמשנה מיירי גם בבית האסורין דישראל תקשה הלכתא אהלכתא וכן ר"ח בפסחים שם אזיל לשיטתיה בב"מ שם, אבל הרי ר' אבא בר יעקב משמיה דריו"ח לית ליה האי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, כדאמר בב"מ (דף ל"ח ע"ב) אמוראי נינהו אליבא דריו"ח ע"ש. א"כ הירושלמי בפסחים שם משמיה דריו"ח ס"ל כהאמורא דריו"ח לא ס"ל דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו משו"ה מפרש המשנה כפשוטה דמסתמא בבית האסורין דישראל איירי. ואתיא משנה דפסחים כת"ק דרשב"ג במשנה דב"מ שם. דלדינא הא דשארית ישראל וגומ' אינו יסוד גמור, והנה הרמב"ם והרי"ף לפ"מ שהעלו האחרונים בדעתם לית להו הכלל דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו עיין ברמב"ם פ"ד מה' חובל ובפ"ז שם ובלח"מ, וכיון דלא קיי"ל כרשב"ג אף לאוקימתא דרב חסדא בב"מ שם ולאוקימתא דאביי שם לכו"ע הא דשארית ישראל וגומ' אינו יסוד לדינא. משו"ה פסק הרמב"ם בהירושלמי בפסחים דבבית האסורין דישראל מיירי מתניתין, ועיין בח"מ סי' קי"ב סעי' א' ובתומים ובנתיבות שם ובנחל סי' ע"ח שהאריך מאוד בזה, ועכ"פ לש"ס בבלי ס"ל לריו"ח האי כלל דשארית ישראל כלל גמור ויסוד לדינא,. ולכן שפיר קאמר הש"ס בב"מ (דף מ"ח) דלריו"ח דס"ל ד"ת מעות קונות לדידיה מעל בכסף לחוד בקנה חפץ בכסף הקדש אף דלא משך. דהנאתו של לוקח בטוחה כבר שלא יחזור בו החוכר, כיון דאסור לחזור ומקבל עליו מי שפרע כשחוזר ודאי דלא יחזור דשארית ישראל לא יעשו עולה וכודאי הוא לכל חילי משו"ה מעל. ומ"מ כ"ו הוא רק לריו"ח אבל לר"ל דמעות אינן קונות ד"ת אע"ג דגם לר"ל מקבל עליו מי שפרע הוא משום דברים ע"ש בסוגיא היטב, א"כ למה ימעול על המעות אף אם גם ר"ל יסבור כריו"ח בזה דשארית ישראל לי"ע עולה ולא ידברו כזב הוא יסוד לדינא מ"מ הא לא בשביל המעות בטוח הוא במקחו רק בשביל הדברים לכן לא מעל לר"ל עד שיעשה משיכה ג"כ, אבל לריו"ח המי שפרע בא בשביל המעות שקונין ד"ת ועל ידם בטוח הוא במקחו להכי מעל מיד. וכ"ז לריו"ח בעצמו לשיטת ש"ס דילן אבל הרמב"ם אף דפסק כר' יוחנן דמעות קונות מ"מ כיון דרבנן הפקיעו קנין זה כמש"כ לעיל בשם האחרונים והעמידוהו רק על מי שפרע, וכבר כתבנו דהרמב"ם פוסק דלא סמכינן על היסוד דשארית ישראל לי"ע עולה לענין דינא לכן פסק