תקנת עזרא (מעילה) קלו

נראה כרש"י וכן דעת הרמב"ם לפי הנ"ל וכן מורה דעתו בפיהמ"ש ועיין מש"כ בגמ' ד"ה ר"פ אמר ודו"ק

ד"ה נטל אבן או קורה וכו' לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו שכל זמן שהיא ברשות הגזבר הוה ברשות הקדש עכ"ל, ביאור דבריהם דהתוס' כאן הם חולקים על התוס' בקדושין (דף נ"ה) ובב"מ ודף צ"ו) ד"ה א"ר מאן נמעול וכו' דס"ל התם דהטעם דגזבר לא מעל עד שיהנה הוא משום דמעילה ליכא עד שיתכוין להוציא מרשות לרשות כגון דסבר שהדבר חולין של חבירו ורצה להחזיקו לעצמו ולהוציא מרשות חבירו לרשותו או להשתמש בו דהוה שליחות יד, וכן אם סבר שהוא שלו ונתנה לחבירו שרצה עכ"פ להוציאו מרשותו לרשות אחר, אבל אם אינו רוצה להוציא מרשות לרשות אינו מועל בנטילתו עד שיהנה, ואם ראובן סבר שהחפץ הוא של שמעון ונתנו לשמעון לא מעל דלא כיוון להוציא מרשות לרשות, ומשו"ה גזבר דסבר שהמעות הם שלו ונטלם לעצמו כיון שאין דעתו להוציא מרשות לרשות לא מעל עד שיהנה, וא"כ ה"ה אם היה הקדש מונח ביד אחר שאינו גזבר וסבר שהוא שלו ונטלו לעצמו נמי לא מעל עד שיהנה כיון דאין דעתו להוציא מרשות לרשות ומאי דאמר כאן הכא באבנים המסורות לגזבר עסקינן גזבר לאו דוקא דה"ה אחר אלא דאורחא דמילתא קתני דחפצי הקדש ביד גזבר מונחים כ"ז היא שיטת התוס' שם, והתוס' כאן ס"ל דדוקא גזבר שבידו מונח הקדישות וכל היכא דמונח ברשות הגזבר ברשות הקדש הוא, משו"ה לא יצא מרשות הקדש ולא מעל עד שיהנה, אבל אם מונח ברשות אחר שאינו גזבר וסבר שהוא שלו ונטלו לעצמו גם בלא הנאה מעל כמו שהוציא המל"מ בפ"ו מה' מעילה מדברי התוס' דפרק השואל ע"ש, ובשיטה זו אזלי גם התוס' לקמן במכילתין (דף כ"א ע"א) ד"ה הבא לי מן החלון ע"ש, והנה הקרן אורה כאן הרבה להקשות על שיטת התוס' שכתבו דאיכא מעילה בלא הנאה אם נתכוין לגוזלה, חדא ממשנה הקודמת דאין מועל אחר מועל דמיירי בנתכוין לגוזלה לדעת התוס' בקדושין ואפ"ה תני כיצד רכב ע"ג בהמה אלמא דאפי' נתכוין לגוזלה בעינן הנאה ג"כ, ועוד הקשה מהא דשופר של עולה בר"ה (דף כ"ח ע"א) דיצא לחולין ע"י תקיעתו ורבא פריך עלה הא כי תקע באיסורא קתקע ולשיטת התוס' הא בנתכוין לגוזלה מיד מעל ויוצא לחולין ולשיטת התוס' בקדושין ע"כ גם שם מיירי בנתכוין לגוזלה ולכן נטה משיטתם לדרך אחר וקשה עלי האריכות, אבל לענ"ד שיטת התוס' בקדושין שהיא שיטת התוס' דבב"מ (דף צ"ו) אחרת היא משיטת התוס' כאן ובב"מ (דף צ"ט) וממילא לא קשה מידי

דף כ' במשנה נטל פרוטה של הקדש, עיין מפרשי המשניות כאן צריכותות לאבן וקורה ופרוטה

בגמ' מיש הוא ומ"ש חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, וכתבו התוס' בחגיגה (דף י"א) דאפי' למ"ד שליחות יד אינה צריכה חסרון הכא שאני דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עכ"ל, אף דבבכורות (דף י"ג ע"ב) בתוס' ד"ה דבר תורה כתבו דמשיכה אין קונה בהקדש דאפי' אם מוציא לרשות אחר כ"ה דאיתא ב"ג דרחמנא איתא מ"מ לא קשה דנימא ואף אם נתנה לאחר לא למעול דכל היכא דאיתא אכתי ב"ג דרחמנא הוא, דהרי בפירוש ריבתה תורה מוציא לרשות אחר למעילה כדלעיל (דף י"ט ע"א) אין מעילה אלא שינוי ע"ש בתוס' ד"ה אין מעילה, רק בגזבר דאין בביתו קרן זוית מיוחד לחפצי הקדש אמרינן שפיר דכל היכא דאיתא ב"ג דרחמנא איתא דאין כאן שינוי כלל, ואף שזה פשוט מאוד ראיתי לכתבו משום שראיתי גאון אחד שנשאר בזה בצ"ע, ועיין בגמ' חולין (דף קל"ט ע"א) וק"ל, וכבר בארנו לעיל בסמוך בתוס' ד"ה נטל אבן שיטת רש"י ותוס' בזה, ולהרמב"ם בפ"ו ה"ז מה' מעילה יש כאן שיטה אחרת כמש"כ שם הכ"מ דהרמב"ם מפרש קושית הש"ס מ"ש הוא ומ"ש חבירו הכונה דלמעול גם חבירו, ומיירי בנתן לחבירו במזיד דלא נפק לחולין בנתינתו לחבירו, ומשני דמיירי בגזבר המסורות לו אבני בנין היינו דהראשון חזר ונתן ליד הגזבר שהיו מסורות לו בתחילה להכי לא חשיב הנאה מה שנתנה לו אבל אם נתן לאחר גם השני מעל שנהנה בקבלת המתנה זהו תוכן הדבר, ונהי דחומש וקרבן מעילה ליכא במזיד אבל קרן חייב לשלם לשיטת הרמב"ם בפ"א מה' מעילה גם במזיד ובדרך זה פירש נמי להא דרב דבסמוך דאמר דמיירי כגון שהניחה ע"פ ארובה משום דאלו חיברה לביתו הרי נהנה שהוסיף על בנינו ומיד מעל, והמעיין בזה יראה דנהי דדינו של הרמב"ם נכון מצד הסברא אבל פשטות הסוגיא לא משמע כפירושו כמו שהעירו כבר נושאי כליו גם סוגיא דחגיגה סוף פ"ק לא משמע כן דהתם איתא בזה הלשון מכדי משקל שקלה מה לי הוא מ"ל חבירו ודי בזה כאן

שם בגמ' למ"ל עד שידור תחתיה כיון דשניא מעל, אין להקשות אפי' בלא שינוי ימעול דהרי אפי' על קנין דרבנן מועלין ורבנן תקנו דיקנה הקורה מתקנת מריש משום תקנת השבים וקשה לומר דהוה ס"ד דאתיא כב"ש דלית ליה תקנת מריש, דאין זה קושיא כל עיקר דתקנת מריש הוא רק בגזלן שגזל במזיד אבל בשוגג שטעה וסבר שהמריש שלו לא שייך תקנה זו ומעילה הרי בשוגג היא ועיין בפ"ת ח"מ סי' ש"ס, אולם לשיטת הרמב"ם שהבאתי בדיבור הקודם צריכין אנו לדחוקי בזה לכאורה כיון דלדידיה במזיד מיירי הכא אבל באמת גם להרמב"ם א"ש דהנה התוס' בב"ק ודף כ' ע"ב) תמהו על פירש"י דהתם וכן פי' המפרש כאן וז"ל ותימה כי קבעה נמי לא קני דהוה שינוי החוזר לברייתו וכו' ע"ש שנשארו בתימה, וכתב הגאון ר' דוד טבל מד"א דק"ק מינסק ז"ל בספרו בית דוד דאין כאן אפי' ריח קושיא דמה ענין מעילה לדין קנין, והרי במעילה חייב על שינוי רשות גם בלא יאוש דמאן מיאש אף דלענין קנין שינוי רשות בלא יאוש לא קנה וכן הפוגם בשו"פ בדבר שיש בו פגם מעל ולענין קנין ודאי דאין זה כלום וכן הרבה כיוצא באלה עכ"ד, ובכלל דבריו נכונים אלא דמה שהביא מפוגם בשו"פ בדבר שיש בו פגם לא הבינותי דמה ענין מעילה שמצד הנאה למעילה שמצד הוצאה מרשות לרשות, ועכ"פ נמצינו למדין דלרש"י כיון דשניא היינו שקבעה בבנין וזה השינוי בלא שינוי אחר וא"כ נוכל לומר דגם הרמב"ם מפרש כן וא"כ הרי בלא קביעות בבנין הרי ליכא תקנת מריש ודו"ק ועיין בחידושינו בסוף פירקין מש"כ בענין תקנת מריש וינעם לך בעזהשי"ת

בתוס' ד"ה נתנה לבלן וכו' בפ' הזהב מייתא מינה סיוע לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת וכו' מ"מ לריו"ח וכו' לא מותיב מנה דהתם ודאי בשאר אומניות לא מעל עד דמשיך וכו' עכ"ל, ביאור דבריהם דידוע מחלוקת דריו"ח ור"ל אי דבר תורה מעות קונות או משיכה, והביא שם ראיה לר"ל ממשנתנו דקתני נתנה לבלן דוקא בלן דלא מחסרי משיכה דמצי א"ל הרי המרחץ פתוח לפניך הכנס ורחוץ אבל בענין אחר בלא משיכה לא מעל, ולכאורה למה קאמר דהוה רק סיוע לר"ל ולא מותיב תיובתא מינה לריו"ח, ומתרצי התוס' דריו"ח אוקי מתניתין בבלן נכרי דבנכרי אין מעות קונות מה"ת