תקנת עזרא (מעילה) קלד

מועל אחר מועל, א"כ בשעת גנבה שהיו יכולין לפדות אין מועל אח"מ אף לרבי וצ"ל דבשעת גנבה היה תם, אבל לרש"י בב"ק שם דמיירי בבע"מ מעיקרו ובזה לכו"ע אין מועל אח"מ הדבר תמוה מאוד והיא קושיא עצומה, וצ"ל לפמש"כ התוס' שם ד"ה ור"ל דר"ל קאי לפי דבריו דמוקי מתניתין בהקדישו בעלים בבית גנב מוקי בשוחט קדשים בחוץ, ולפ"ז בשעת גנבה לא היה עדיין הקדש ולא מעל בהגנבה ומשו"ה שפיר מקשה, [והנה מש"כ רש"י במעילה דף י"ט ע"ב דיש בה מועל אח"מ בנהנה ממנה אחר שחיטה צ"ע לכאורה, דכיון דס"ל יקברו הו"ל קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כמפורש לעיל דף ט"ז, וצ"ל דרש"י ס"ל דאחר שחיטה בר העמוהע"ר הוא וחזי לפדיון וכ"ש מחיים יש מועל אח"מ וכפירוש התוס', ומה דס"ל לרבי יקברו ולא דיפדו היינו אם לא פדה בשעת פרכוס, ומש"כ רש"י הנהנה ממנה אחר שחיטה הכונה בעודה מפרכסת דיכול עדיין לעשות העמוהע"ר ולפדות, ודאמר רב פפא תמימין ונעשו בע"מ איכא בינייהו היינו מחיים או לאחר שחיטה בעודה מפרכסת, ואית הרי רש"י בעצמו ס"ל בב"ק שם דמיירי בבע"מ מעיקרו ולא כפי' ר"ת וא"כ ע"כ ס"ל דלא מהני העמוהע"ר בשעת פרכוס וסותר פירושו במעילה, אין זה קושיא דהמפרש במעילה אין זה רש"י כמש"כ כבר ודו"ק]

אבל אכתי קשה נהי דלר"ל מיירי בהקדישו בעלים בבית גנב. מ"מ הרי בשעת שחיטה שעשה הגנב שינוי אז מעל בהקדש כיון שלא ידע שהיא הקדש, כדמפורש לקמן במעילה דף כ' ע"א ובב"ק דף כ' דבעשה שינוי מעל, ועיין בנתיבות סי' ל"ד דבעשה שינוי הוה גנבה חדשה ע"ש שהאריך, וא"כ אם הקדישו בעלים בבית גנב והגנב לא ידע כשעשה שינוי ששחט הרי מעל ויצא לחולין והדקל"ד מאי מקשה והלא פדיה מתרת, הא כבר יצא לחולין, ואפי' להתוס' שכתבו בב"ק דף ע"א ד"ה א"ה דשחיטה לא הוה שינוי לקנות, היינו דוקא בתחילת שחיטה אבל גמר שחיטה ודאי הוה שינוי לקנות נמי עיין ב"ק דף ס"ח דמה טביחה דאהנו מעשיו ובתוס' שם, ואין לומר דשחיטה הוה שינוי לקלקל והוה מזיק הקדש דאין בו מעילה, זה אינו דכיון דמהני פדיון שיהא כשר בבע"מ מעיקרו לא הוה מזיק הקדש בהשחיטה דאין זה קלקול כיון דכשר לאכילה, ודוחק לומר דמ"מ הוה מקלקל כיון דבע"מ מעיקרו שרי לעבוד בו אחר פדיונו והולדות ג"כ מותרין שוה יותר מחיים מלאחר שחיטה ובשינוי דמקלקל הוה מזיק הקדש דלא מעל ואינו יוצא לחולין ועוד קשה מהא דקאמר הש"ס בב"ק שם ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל הרי לריו"ח לא מצי מקדיש בבית גנב דהא לא ס"ל כצנועין, וע"כ מיירי בגנב בהמת הקדש כדמוקי לה בגמ', וא"כ לא מצי לאוקמי בבע"מ מעיקרו דא"כ מעל בשעת גנבה ויצא לחולין ואינו חייב בדו"ה דשלו הוא טובח, ואף דריו"ח ס"ל שם דף ס"ת דאף אחר יאוש חייב אטביחה ומכירה דו"ה היינו משום דס"ל יאוש כדי לא קני, אבל אם קונה קודם טביחה ודאי דפטור מדו"ה, וא"כ אם גנב קדשים ולא ידע שהוא הקדש כפירוש התוס' דמסתמא לא ידע, יצא לחולין והוה שלו ואינו חייב בדו"ה ומאי פריך ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל, ואין לומר דגם אחר שמעל ויצא לחולין לא הוה שלו דאטו הוה הפקר הרי ודאי הוה שלו וכ"כ המקו"ח סי' תנ"ג ע"ש וזה ברור

ואמנם קושיא הראשונה יש ליישב דלמ"ד במעילה דף ד' דהיתר זריקה שנינו דכשכבר ראוי לזריקה אע"ג דעדיין לא נזרק אין מועלין בו, דהעומד לזריקה כזרוק דמי, ה"ה בהקדיש דבר שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדה"ב שעומד ע"כ לפדות כפדוי דמי, ואין בו מעילה לר"ש, ומשו"ה ניחא דלא יצא לחולין בטביחה ונהי דאיסור מעילה יש כמש"כ התוס' ביבמות דף ל"ג ע"א למ"ד היתר זריקה, מ"מ כיון דחיוב מעילה ליכא אינו יוצא לחולין, אך א"כ תקשה המשנה דמעילה דף י"ב דתנן דכל שאינו ראוי למזבח ולא לבדה"ב מועלין בו, ואין לומר דהמשנה שם אתיא דלא כר"ש דהרי כתבו התוס' במעילה דף ד' ע"א דהפלוגתא אי היתר זריקה או היתר שחיטה או היתר אכילה היא בין לר"ש ובין לרבנן, וקושיא השניה דלעיל יקשה יותר דהרי ריו"ח ס"ל היתר אכילה שנינו, וכתבו שם התוס' דגם לר"ש מועלין אף בעומד לזרוק, וא"כ ה"ה בעומד לפדות, וא"כ מאי קושיא ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל הרי לדידיה מועלין גם בעומד לפדות ויצא לחולין ע"י מעילה של הגנבה, לדברי התוס' דע"כ מיירי בלא ידע שהוא הקדש דאי בידע שהוא הקדש מאי מקשה והלא פדיה מתרת ע"ש בתוס'

ויש לומר בישוב הדבר דאף דזה ברור דגם לר"ש דס"ל דקדשים שחייב באחריותן כדידיה הם, מ"מ מועלין בהם כמפורש במשנה במעילה פ"ב בחטאת ואשם דמועלין בהן משהוקדשו ובודאי רחוק לומר דאתיא דלא כר"ש. ובגמ' ב"ק דף י"ב ע"ב פריך הש"ס נכסים שאין בהן מעילה הא מקדש קדשי וחייב בהזיקן כמאן, והקשה הפנ"י דלוקמי כר"ש ותפס עליו הקצוה"ח סי' שפ"ו סק"ז דלר"ש למה תני נכסים שאין בהן מעילה הרי אפי' אקדשי קדשים חייב הרי דפשיטא ליה דלר"ש חייב מעילה בקדק"ד, מ"מ י"ל דזהו דוקא במעילת הנאה דהקדש אבל מעילה דשינוי רשות כגון דסבר שהוא של חבירו ולקחו לעצמו והוא דבר שהבעלים חייבין באחריות, כיון דלר"ש רשות הדיוט עליו דמה"ט לא מקרי שינוי רשות ע"י מה שהקדישו לר"ש בב"ק דף ע"ו ע"ש, אינו חייב קרבן מעילה ע"י שלקחו לעצמו וסבר שהוא של חבירו וא"כ אינו יוצא לחולין, וא"כ לא קשה שוב שתי הקושיות שהקשינו לעיל ועיין בכל זה היטב

והנה בריש דף זה ס"ל לר"ש בלקח קני זבין וכו' והביא חטאתו ואשמו מהקדש דכיון שהוציא מעל ור"י ס"ל עד שיזרק הדם, וכתב רש"י דר"ש ס"ל דכיון שהביאן לעזרה נפטר מאחריות ולר"י לא נפטר עד הזריקה, והקשה הגאון ר' יצחק שמעלקעש ז"ל אב"ד דק"ק לבוב דהא בב"ק דף ע"ו מוקי ר"י בר אבין שנשפך הדם ומשו"ה חייב בדו"ה לר"ש, ולרש"י קשה דהרי הבעלים נפטרו מאחריות משעה שהביא הגנב לעזרה ושוב לא הוה קדשים שחייב באחריותן ופטור מדו"ה, ובזה יש לדחוק דדוקא כשהביא בעצמו לעזרה דהבעלים עשו לחצר דהקדש שליח לקנות הקרבן להקדש אז נפטר מאחריות, אבל כשהגנב הביא לעזרה לא נפטרו הבעלים עדיין מאחריותן, אלא אי קשיא על רש"י הא קשה מהא דתנן הכהנים שפגלו במקדש דמזידים חייבין לשלם לבעלים כדפירש"י בגיטין, וקשה לשיטת רש"י כאן במעילה הא לר"ש כבר נפטרו הבעלים, וכתב הגאון הנ"ל ליישב דאפי' לר"ש לא נפטר בהבאה רק מאחריות גנבה, וכונת רש"י למאי דס"ל לר"י בחולין דף קל"ט דקדשי בדה"ב בשנגנב פטור מאחריות דכל היכא דאיתא ב"ג דרחמנא הוא ובקדמ"ז מודה דלא נפטר, ופירש"י דכי קאמר עלי להביאו לעזרה קאמר, א"כ כשהביא לעזרה נפטר מאחריות גנבה והגזבר חייב לשלם להבעלים, ומשו"ה מעל לר"ש כשהביא לעזרה, אבל בנשפך הדם או מת מודה ר"ש דחייבים הבעלים להביא אחר, משו"ה הכהנים שפגלו חייבין לשלם להבעלים ובגנבה הגזבר חייב לשלם להבעלים לר"ש והבעלים מביאין הכפרה, דר"ש לשיטתיה דדבר הגורם לממון כממון דמי, ורק כשנגנב חייב הגזבר לשלם עבור הבעלים להכי ס"ל לר"ש דמשהביא לעזרה מעל: