תקנת עזרא (מעילה) קלא

ארוכים אבל מקומם ברמב"ם פ"ב מה' מעילה ה"ה וכאן אני מקצר בזה

שם במשנה אלא בהמה וכ"ש בלבד, בע"ז (דף נ"ג) אמרינן צפונית מזרחית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום וכו' אר"פ התם קרא אשכחו ודרשו דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה, וכתב שם הבעה"מ ואי קשיא לך מ"ש אבני מזבח דנפקא לחולין ע"י פריצים וכלים דאחז דלא נפקא לחולין ע"י ישראל דבני מעילה נינהו, כ"ש שאני כההיא דתנן אין מועל אח"מ אלא בבהמה וכ"ש בלבד אבל שאר הקדישות כגון אבני מזבח וכספה וזהבה של ירושלים היו יכולים לצאת לחולין ע"י ישראל דבני מעילה נינהו וכו' וכיון דמעל נפקי לחולין אבל ע"י עכו"ם דלאו בני מעילה נינהו לא, ומשו"ה הוצרך ר"פ לשנויא התם קרא אשכחו ודריש שע"י פריצי ישראל יצאו לחולין דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה עכ"ל, והרמב"ן במלחמות שם השיג עליו דמזבח כלי שרת הוא והביא ראיה מדפריך ואמאי לתברינהו ולשקלו לנפשייהו, ואמאי לא פריך אפי' אמרינן דקנסום אמאי לא נפקא לחולין ע"י פדיון דכיון דאבני מזבח לאו כ"ש אינון נפקי לחולין ע"י פדיון, אלא ודאי דמעיקרא לא קשיא ליה לאפקעינהו לחולין ע"י פדיון כיון דהוו כ"ש דמזבח נמי כלי שרת הוא, ועוד שהרי מקדש עצמו יצא לחולין ע"י וכו' דהא בבית דכתיב בה ובאו בה פריצים וחללוה והתם אין בו מעילה, אלא ודאי דיצא לחולין ע"י עכו"ם אע"ג דלאו בני מעילה נינהו דכתיב ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי ארץ לשלל וחללוה וכלים דאחז לא יצאו לחולין דלא בישראל כתיב קרא עכ"ל, והמתבאר מדבריהם דדעת בעה"מ דהא דבאו בה פריצים וחללוה מתורת מעילה נגעו בה, ולכן דוקא אבני מזבח שאינם כלי שרת לשיטתיה יוצאין לחולין ע"י מעילה ודוקא ע"י ישראל הפריצים דבני מעילה נינהו. אבל כ"ש או אפי' דלאו כ"ש אך ע"י פריצי עכו"ם דלאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין, והרמב"ן ס"ל דמזבח נמי כ"ש הוא ומ"מ יצאו אבניו לחולין ע"י עכו"ם מגזה"כ אבל ע"י ישראל דלא גלי קרא נשאר הכלל דאין כ"ש יוצאין לחולין ולכן כלים דאחז נשארו בקדושתן ולא נתחללו, ויש להביא ראיה להרמב"ן מהא דנדרים (דף ס"ב) אמר רבב"ח כל המשתמש בכתרה של תורה מעל וכו' ומה בלשצר שנשתמש בכלים שנעשו כלי חול וכו' ע"ש אלמא דאפי' כ"ש נעשו חולין ע"י פריצים, וגם דעת הרמב"ם נראה כהרמב"ן שהרי בסוף פרק ו' מה' מעילה פסק דאין מועלין בשירי הלשכה וגם פסק בפ"ד ה"ח מה' שקלים דמזבח העולה וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה, וא"כ אף דמגמ' דזבחים (דף כ"ג) משמע להדיא דמזבח החיצון אינו כלי שרת דאמרינן התם דאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא הראוי לו והפנימי בין הראוי לו ובין שאין ראוי לו, מ"ט האי ריצפה והאי כלי שרת ע"ש, אלמא דמזבח החיצון אינו כלי שרת מ"מ כיון דבא משירי הלשכה ואין בו דין מעילה ולא נפיק לחולין ע"י מעילה כיון שאין מועלין בו, אלא ע"כ לומר דגם הרמב"ם ס"ל כהרמב"ן דבאו בה פריצים וחללוה גזה"כ דיצאו לחולין ע"י עכו"ם הוא, והיינו מהאי קרא דונתתיו ביד זרים לבז ולרשעי ארץ לשלל וחיללוה וכבר האריך בזה הברוך טעם בסוגיא דא"א אוסר דבר ש"ש ע"ש

ולענין שאר קדשי מזבח מלבד בהמה דעת הרמב"ם דכבהמה דמי דכן מפורש בפ"ו מה' מעילה ה"ה וז"ל, ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכ"ש כדין הבהמה שכולן קדוה"ג עכ"ל ומהראב"ד שם אין הכרח דפליג ע"ז, ולכאורה מפשטות לשון המשנה משמע ודוקא בהמה וכ"ש אבל אינך לא מדלא קתני אין מועל אח"מ אלא בקדשי מזבח בלבד וקתני אלא בהמה וכ"ש בלבד משמע דשארי קדשי מזבח אין בהן מועל אח"מ, אבל יפה כתב התפא"י במשניות כאן דבגמ' מוכרח כהרמב"ם דהרי מסקנת הגמ' כאן דאיכא בין ת"ק לרבי דאמר כל שאין לו פדיון יש בו מועל אח"מ בנהנה מעצים או מבהמה שהוממה עיין בגמ', ולמה דחיק כולי האי לימא דאיכא בינייהו מנחות ועופות ונסכים. אלא ע"כ דבאלו גם ת"ק מודה דיש מועל אח"מ ובהמה וכ"ש דנקט הוא משום דבבהמה כתיב איל האשם ובכ"ש אית קו"ח כדאמרינן בגמ', אבל ממילא ה"ה כל הנקרבין ע"ג מזבח דדמו לבהמה ועוד נדבר בזה בסד"ש

שם כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב וכו', התוס' בסנהדרין (דף פ' ע"א) ד"ה בשור שלא נגמר דינו וכו' כתבו וז"ל אבל מתניתין דזבחים חיישינן טפי לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהן מוקדשין כגון רכב ע"ג שור וכו', וביאר המהרש"א ז"ל דבריהם דרכיבה על שור הוא שלא כדרך הנאתו ע"ש, ותמה עליו בספר מראה כהן דהרי במעילה נמי בעינן כדרך הנאתן כדאיתא בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"א) ואף שכתב המהרש"א שם דהיינו רק לרבא מ"מ מוכח עכ"פ ממשנתנו לרבא מיהא דרכב ע"ג בהמה דחייב קרבן מעילה ומשנתנו בקדשי מזבח איירי דליכא לאוקמי אלא בשור דהרכיבה היא דרך הנאתו בשור, ובודאי אין לומר דבזה גופא ג"כ יפלוגו אביי ורבא אי רכיבה בשור הוה כדרך הנאתן דזהו פלוגתא במציאות והקושיא עצומה, אך מ"מ יש מקום לומר דכיון דכתבו התוס' בכ"מ דמשנתנו לאו במעילה מטעם הנאה איירי אלא מטעם הוצאה רשות לרשות. עיין בדברינו בתוס' ד"ה אין מועל אחר מועל, א"כ שפיר י"ל דרכיבה הוה בשיר שלא כדה"נ ומ"מ רכיבה אפשר דהוה קנין אף בשור ומעל משום הוצאה מרשות הקדש וק"ל

שם תלש מן החטאת וכו' כולן מעלו, יש לתמוה דהרי מבואר בתוס' בכורות (דף כ"ה ע"ב) ובר"ש פ"ג דערלה דאין בצמר של עולה אפי' תמימה מעילה וה"ה בצמר חטאת כדאיתא שם ודף כ"ו ע"א) דחטאת ואשם דלכפרה אתו לא משהי להו הרי דאפי' מדרבנן אין מעילה בצמר של חטאת ואיך נפרנס משנתנו, ובשמ"ק כאן הקשה זה ותירץ דתלש דהכא מיירי בתלש מבשר חטאת חסר מתוס' עכ"ל השמ"ק אבל הרי המפרש ורגמ"ה כתבו מפורש דתלש מהחטאת אצמר קאי ועליהם נשארה התמיהה, ועיין מש"כ לעיל ודף י"ח ע"ב) בתוס' ד"ה אכילתו ואכילת חבירו שע"פ דברינו שם יש ליישב גם כאן ע"ש היטב, ומ"מ הדבר צ"ע, ובמשנה הקודמת בריש פרקין הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום והגירסא במשנה שבמשניות וכן ברמב"ם התולש מן החטאת כשהיא חיה, ופלפל שם התפארת ישראל למה נקט תלש ולא נקט גזז ובנו הג"מ ברוך יצחק ז"ל הקשה אהא דאיתא בגמ' ודף י"ט ע"א) מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב דהרי בגיזת תמימה לא נהנין ולא מועלין דמ"ש מחלב המוקדשין, ותירץ לו אביו בתפא"י דגיזה שאני דמחממת לגוף הבהמה וגם מכחישה בגזיזתה להכי מיקרי שפיר קדשי ה' עכת"ד, ותמיה שלא זכר כלל דברי התוס' בבכורות והר"ש בערלה שהבאני, ומחוורתא דגם שם אי גרסינן תלש יהיה הכונה דתלש מבשר החטאת כמש"כ השמ"ק בשם התוס' כאן. אבל מה נעשה עם הרמב"ם פ"ו ה"ב ממעילה שכתב מפורש ק"ק התמימים שתלש מצמרן וכו' מעל עכ"ל הרי דמפרש להדיא על הצמר וצע"ג

שם דתנו רבנן האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין רבי אומר עצים קרבן הן