תקנת עזרא (מעילה) קכט

באר הגולה ומבאר הגולה אינו חייב באחריותן ע"ש, והרי התם ע"כ הענין כפשוטו אחריות דגנבה או אבדה וכיוצא בזה, מ"מ ביאור הגאון מלבי"ם בהספרי הנ"ל קשה יותר ע"ש דגריס גם הוא בדר' יהודא עד באר הגולה ומפרש דאזיל לשיטתיה כאן דחייב כאחריות עד אחר זריקה, וטפי היה נראה לומר דבספרי צ"ל באמת אליבא דר"י עד שיזרוק הדם, ועד שיביאם לבאר הגולה בא בטעות מההיא דבכורים וצ"ע

ויש אמנם בידי עוד הרהורי דברים בזה בגמ' דע"ז (דף ס"ג ע"א) אלא דאמר לה ליהוי גביך עד שעת ביאה ואי מצטרך ליך קנה מעכשיו. בעי ר"ה קדמה והקדישתו מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה דמי או דילמא השתא מיהא קאי ואיתיה בעיניה, ותפשוט מדר"א דאר"א שקדמה והקריבתו דוקא הקריבתו אבל הקדישתו לא, דר"א גופיה קמבעיא ליה וכו' ע"ש ובתוס' ד"ה אלא דאמר לה ובמהרש"א שם, דלכאורה נראה לדברי המהרש"א דפי' קדמה והקריבתו הוא שרק הביאתו לעזרה ותו לא אבל קשה להאריך יותר ועיין עוד בקצוה"ח סי' ע"ב סעיף ז' וסי' ר"ג מש"כ בענין אחריות דקדשים ובנתיבות המשפט סי' ר"ג סק"ו ואין להאריך יותר ועיין בתוס' בנדרים (דף ט' ע"ב) ד"ה כהלל הזקן וכו' ע"ש

שם בגמ' אמר מר נפש אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשוח במשמע שיכול מאי פשיטא נפש כתיב, הלשון כפול וכתב הרב תוספת העזרה דכשפריך שיכול היה אפשר לטעות דאקרא פריך למ"ל למכתב נפש וזה אינו דהא צריך למכתב נפש למעט ציבור, משו"ה מפרש דהכי קשיא ליה פשיטא נפש כתיב וכולהו במשמע ולמ"ל לתנא להשמיענו זה, ואי הוה פריך רק פשיטא נפש כתיב ודאי דאין זה קושיא דמי לא אצטריך תנא לאשמעינן מילתא דאשמעינן קרא להכי מקדים שיכול מאי וכיון דלא הוה ס"ד למ"ל לתנא לידרוש קרא לחיובא עכ"ד, ובלא"ה כבר כתבו התוס' (לעיל דף ט"ז ע"א) דלשון מס' מעילה משונה

שם מהו דתימא א"ר ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא דהא אמשח בגוה, היינו כיון דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה כי היכא דבתרומה אינו חייב קרן וחומש אלא מי שהוא זר לגבי תרומה מתחילתו כגון לוי וישראל אבל לא כהן, ה"נ לא מיחייבי משום מעילה אלא מי שהוא זר לגבי קודש מעולם משא"כ נשיא ומשוח כיון דאמשחו בשמן המשחה שהוא קודש בהיתר הו"א דלא חשיבי תו זרים לגבי שום קודש קמ"ל, או דהכונה דהוה אמינא דעכ"פ לגבי שמן המשחה לחוד לא הוו זרים לעולם קמ"ל דלא, והך שינויא א"ש לגבי ר' יהודא בכריתות (דף ו' ע"ב) דס"ל שם דהסך משמן המשחה למלכים ולכהנים פטור באמת מכרת דאשר יתן ממנו על זר וכו' דהאי לאו זר הוא דבעינן זר מתחילתו ועד סופו והאי לאו זר מעיקרא הוא, וכן ס"ל התם גבי בת כהן שנישאת לאחר הפסולין ואכלה בתרומה אינה משלמת חומש ומיתתה בשרפה אם זינתה, ומשו"ה אצטריך תנא להשמיענו דבמעילה איכא קרא דנפש לרבות לחיובא, אבל לר"מ דפליג עליה התם ומחייב כרת לסך למלכים ולכהנים משום דהשתא זרים נינהו וכן ס"ל התם לגבי בת כהן שנתחללה דבתרומה חייבת חומש ומיתתה אם זינתה בחנק משום דעתה זרה היא. א"כ מהיכא תיתא לפטור נשיא ומשוח ממעילה ולמ"ל ריבויא דקרא ע"ז, אבל באמת כל הך ברייתא היא סתם ספרא וסתם ספרא היא ר' יהודא ושפיר משני הש"ס לר' יהודא לשיטתיה, ומ"מ שפיר פטר ר"י בכריתות שם מלכים וכהנים מכרת דהסך בשמהמ"ש דנפש מרבה נשיא ומשוח ללאו דמעילה אבל לא לכרת דסך, ורק אם סך הנשיא או המשוח א"ע חייב בקרבן מעילה שהרי פגם ונהנה וכ"ז פשוט, וד דכל קושית הגמ' ותירוצה היא רק על נשיא אבל אמשוח לא קשה מידי, ואפי' לר"מ אצטריך תנא לאשמעינן דחייב במעילה משום דהוה אמינא דמשוח אתקיש לציבור דהרי כתיב לאשמת העם ובי"ד שהורו דמותר ליהנות הרי פטורין לגמרי והו"א דגם כה"ג פטור, ובפרט דאין כאן רק שגגת מעשה דאפי' במצות שזדונן כרת ושגגתן חטאת נמי פטור אם לא בשגגת הוראה ושגגת מעשה יחדיו מכש"כ מעילה שזדונו בלאו לחודא דפטור קמ"ל קרא נפש דלענין אשם מעילות הרי הוא כהדיוט לא שנא בשגגת הוראה ול"ש בשגגת מעשה, וכן מבואר ברש"י הוריות (דף ח' ע"א) וז"ל וכן המשיח אינו מביא פר וכו' אבל במקום אשם ודאי וכו' שהוא בכלל נפש ולהכי הושווה לציבור דאינו מביא פר במקום אשם אבל אשם יביא כדתנן לקמן וכו' עכ"ל, הרי דהדברים כנים ואמיתים בעזהי"ת, ולכן מש"כ כאן השמ"ק דנשיא דנקט אגב משיח נקטיה עכ"ל לא זכיתי להבין ע"ש

שם עד דבקע בקרדום ויפגום ופגם, הלשון משונה ועיין בשמ"ק כאן ומש"כ בשם תוס' מהר"פ

שם ועוד נהי דלא פגם לאלתר לעולם מי לא איכא פגימה, לכאורה קשה מכאן מאוד להרמב"ם בפיהמ"ש כאן שכתב שהזהב המזוקק לא יחסר ממנו דבר מורגש אפי' במאות השנים וכן דקדק לכתוב גם בספר היד זהב טהור וכבר נדחקו בזה רבים, ואפשר לומר דהרמב"ם אינו מפרש דרמיין כלתך כהמפרש ורגמ"ה ותוס' שמשליכות שזה הוא לכאורה כעין אבק לשון הרע שכלותיו אינן שומרות תכשיטיהן כראוי, אלא מפרש דרמיין שלובשות כמו בשבת דף יו"ד ע"א) רמי פוזמקי ומצלי, ובנדרים (דף נ') אי הואי לי הוה רמינא לך ירושלים דדהבא ע"ש, וכן הוא (במנחות דף מ"ג) רמי תכלתא לאינשי ביתיה, והכונה דרב זביד מחלק בין זהב טהור ומזוקק דאינו בר אפגומי לזהב פשוט דפוגם, וזהו שאמר לר"כ דילמא דהבא דכלתיה דנון זהב פשוט היה כמו הזהב שלובשות כלותיך ומשו"ה נפגמו ברבות הימים ונראה שזה נכון מאוד בפשט הגמ' ועיין בתוס' כתובות (דף ס"ז ע"א) ד"ה זהב ויש להתיישב בדבר שם

תוס' ד"ה אקשיה רחמנא לתרומה וכו' פירוש פגם ולא נהנה וכו' ואין להקשות וכו' עכ"ל, ר"ל דהקשו למ"ל ב' הקישים אמאי לא סגי בהיקש דסוטה לחודא ונימא דכמו דסוטה נהנה ולא פגם חייב ה"נ במעילה, וכמו דבסוטה דוקא נהנה חייב ה"נ במעילה, ולא אצטריך תו הקישא דתרומה לפטור פגם ולא נהנה, וכן להיפך סגי בהקישא דתרומה לחודא דכשם שבתרומה פגם ולא נהנה פטור ה"נ במעילה, ונידוק ג"כ דדוקא בכה"ג פטור דלא נהנה אבל נהנה חייב אף בלא פגם ולמ"ל הקישא לסוטה לנהנה ולא פגם, ותירצו דע"כ תרווייהו אצטריך דמתרומה לא הוה ידעינן נהנה ולא פגם בדבר שאין בו פגם דחייב ולזה מהני הקישא דסוטה דהיכא דלא שייך פגם חייב, ומסוטה לחודא לא הוה ידעינן דפגם ולא נהנה דפטור דהא בעכו"ם פוגם בלא הנאה הוא כמש"כ התוס' לעיל ד"ה ואומר וימעלו וחייב, קמ"ל היקש דתרומה דבכה"ג פטור, ושוב הקשו כיון דעיקר ההיקש לתרומה הוא לפוגם ולא נהנה דפטור וכן בנהנה ולא פגם דפטור בדבר דשייך בו פגם, אמאי לא הזכיר הש"ס בהקישא דתרומה נהנה ולא פגם בדבר ששייך בו פגם דפטור כמו שהזכיר מזיק, ותירצו דזה לא פסיקא ליה דהא בדבר שאין בו פגם נהנה לחוד חייב וק"ל: