תקנת עזרא (מעילה) קכו

דמעילה וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה דאם הביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מהקדש לא מעל משום דאין בהן זריקת דמים, וכיון דלא מעל לא נפיק לחולין משו"ה פסולין, אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין מאי שנא חטאת ממנחה בחטאת יש זריקת דמים ובמנחה יש הקטרת קומץ, ועוד וכי זה שאוכל לחמי תודה אין זה הנאה אתמהה ואמאי לא ימעול עכת"ד הרב קרן אורה, ועכ"פ גירסת המפרש והרגמ"ה תמוה מאוד וכבר אמרנו שכגרסתם מבואר בספרי ומצוה רבה ליישבה ואתנהלה לאטי לרגל הענין אשר לפנינו

דהנה במעילה ידוע דבעינן הנאה (ורק במוציא לרשות חולין יש מחלוקת כמו שנתבאר היטב בדף הקודם] ואם לא נהנה אם רק פגם להקדש פטור דכי יאכל כתיב פרט למזיק, ועוד קיי"ל בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמצות לאו ליהנות נתנו וא"כ קיום מצות הבאת הקרבן לא מיקרי הנאה, אבל מ"מ הנאת הכפרה מה שנתכפר לו ע"י חטאת ואשם חשיבא ודאי הנאה גמורה, ואפי' עולה דמכפרת אעשה נמי אפשר דמיקרי הנאה ופרט זה אמנם צריך ביאור, ובהנאת הכפרה ודאי דלא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו, והרי הר"ן בנדרים (דף ל"ה ע"ב) גבי הנודר הנאה מחבירו מותר ללמדו מדרש הלוא"ג כתב הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו, ובההיא דתנן שם מקודם (דף ל"ג ע"א) הנודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו כתב הר"ן שם הטעם דלא מהני ליה מידי דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור כדתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי וכו' מאי אמרת הא מהני ליה דפרע חובו אברוחי ארי הוא ושרי עכ"ל, ולכאורה אמאי לא כתב נמי גבי שוקל שקלו הטעם משום דמצות לאו ליהנות נתנו אלא דהוא הדבר אשר דיברנו דבכפרה לא שייך הסברא דמצות לאו ליהנות נתנו, וכל מיני דמים לכפרה הם באין כמבואר בפסחים (דף ע"ז ע"א) ע"ש, ולהכי שפיר אמרינן בתוספתא דמנחות שהזכיר הקרן אורה (וכן הוא באמת גם בתוספתא דמעילה ביתר אריכות וצריכה ביאור ואין בשעה זו העת לבארה] שאם הביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מהקדש אע"ג דעבר עבירה לא מעל, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו הי"א מה' מעילה, לפי שאין בכל אלה ענין זריקת דם לכפר עליו וכיון דליכא כפרת דם אין כאן הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו ואכילת לחמי תודה הרי אם לא אכלם ג"כ כשר הקרבן דאכילתן לא מעכבת הכשר הקרבן ודו"ק, והנה בשקלים (פ"ד מ"ח) שנינו המקבל עליו לספק צרכי קרבנות מזבח אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, ובירושלמי שם תני בשם ר"ש מיד היו מקבלין את מעותיהן והכהנים זריזין הן, פי' דת"ק חייש דילמא יארע פסול בהקרבן ור"ש ס"ל דלא חיישינן לתקלה דכהנים זריזין הם משו"ה ס"ל דמיד מקבל המספק את מעותיו. וא"כ גם כאן ר"ש לשיטתיה בשקלים שם הרי כיון דהביא קרבנו לעזרה בטוח הוא בכפרתו ונפטר בלבו מאחריותו, דהרי רחוק הוא להיות נזק ופסול בהקרבן דכהנים זריזין הן משו"ה מעל לדידיה מיד. ור' יהודא ס"ל כחכמים דהתם וע"כ ס"ל דלא מעל מד שיזרק הדם כמו דהתם אין המספק מקבל מעותיו עד שיזרק הדם, דהרי אינו בטוח בכפרתו שהיא היא ההנאה עד הזריקה

ולבאר יותר אומר דהנה יש שני מיני יציאה מאחריות יציאה בהחלט ושלא בהחלט, למשל אם ראובן חייב לשמעון ושלח ראובן לשמעון חובו ע"י שליח בשכר דאז אם יאבד או יגנב מיד השליח חייב השליח לשלם, הנה כבר יצא החוב מאחריות ראובן אבל שלא בהחלט שהרי אם יאבד הדמים ע"י אונס דיפטור אז השליח או אפי' אם יפשע השליח בשמירה ויתחייב ע"פ דין לשלם אבל לא יהיה לו במה לשלם כי עני הוא הרי יתחייב ראובן הלוה לשלם שנית, אבל אם שילם הלוה חובו ליד המלוה בעצמו אז יצא החוב מאחריות הלוה בהחלט, וא"כ ניחזי אנן הנה פסק הרמב"ם בפ"ב ה"ג מה' שכירות דהקדש אע"ג דנתמעט מדין שומרין וה"ה עבדים שטרות וקרקעות מ"מ על פשיעה חייבין וכתב שם ה"ה דכן נראה דעת רש"י ז"ל ג"כ, וא"כ אם מסר המחויב חטאת את חטאתו לגזבר או לכהן בעזרה ואח"כ יאבד או יפסד בפשיעה הרי הגזבר או הכהן מחויב לקנות לו אחר, ואם הכהן פגל את הקרבן במזיד תנן בגיטין (דף נ"ד) וכן פסק הרמב"ם דהכהן שפגל במקדש חייב לשלם, והמל"מ פ"ז ה"ד מה' חובל ומזיק העיר למה נקט תנא רק פגול הרי על כל פסולי קרבן חייב הכהן כגון בחישב חוץ למקומו או שלא לשמן, ופלפל שם דמשום נדר ונדבה דכשרים שלא לשמן נקט פיגול עיי"ש שהאריך, והשעה"מ שם פלפל עוד הרבה. והעלה דמשום פטור דבשוגג נקט פגול לומר דאפי' פגל בשוגג נמי פטור ע"פ מש"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וז"ל, ואי קשיא לך טבח אומן שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמה ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרסה וחלדה הא לא ידיעא, לא קשיא דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה, ואי קשיא לך א"כ מפגל נמי ליחייב דעיקר השחיטה הוה היזק הניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה עיי"ש, וא"כ אי הוה תני ששחטן שלא לשמן הוה אמינא דוקא שחטן שלא לשמן דהזבח כשר דוקא בשוגג פטור אבל בכהנים שפגלו דהזבח פסול הוה אמינא דקנסו גם בשוגג שיתחייב הכהן דהרי הוה כמו היזק הניכר כיון שהשחיטה פסולה קמ"ל עכ"ל, עכ"פ חזינן דבכל אופן שיפסל הכהן להקרבן במזיד חייב לשלם, וא"כ הרי כבר יצא באמת הקרבן מאחריות הבעלים יציאה שלא בהחלט מ"מ שהרי אם יפסד באיזה אופן שיהיה בשוגג או שלא יהיה לכהן במה לשלם מחויבים הבעלים עכ"פ להביא אחר דהרי חובתו לא יצא מ"מ עד שיזרק הדם, וא"כ בזה פליגי ר"ש ור"י דר"ש ס"ל כיון שמיד שהביא חטאתו ואשמו לעזרה יצא הרבה מאחריותו הרי נהנה ומעל מיד, ור' יהודא ס"ל כיון דכל זמן שלא נזרק הדם עדיין לא יצא מאחריותו בהחלט ואיננו בטוח לגמרי בכפרתו אין זה הנאה עד שיזרק הדם שכבר נתכפר לו

אחר הימים ראיתי שמעין דברינו כתב כבר העמודי אור סי' ק"ו, אלא דאיהו כתב דבין ר"ש ובין ר' יהודא שניהם ס"ל דיציאה מאחריות אף שלא בהחלט מיקרי הנאה להתחייב מעילה, אלא דבגיטין (דף נ"ד ע"ב) איתא פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ ס"ל המטמא והמדמע והמנסך אפי' שוגג חייב, ור"י סבר שוגג פטור ומזיד חייב. וחזקיה מפרש התם דפליגי בהיזק שאינו ניכר דר"מ סבר שמיה היזק ור"י סבר לאו שמיה היזק, ורב נחמן בר יצחק מפרש דכו"ע היזק שאני"כ לאו שמיה היזק ובקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי עיי"ש בסוגיא, ופלוגתתם היא נמי בכהן שפגל במקדש דלר"מ גם בשוגג חייב ולר' יהודא בשוגג פטור הכהן, והנה הדבר פשוט שיפגל הכהן להקרבן במזיד הדבר לא שכיח כלל ורק בשוגג עלול אדם לטעות וגם זה רק על דרך המיעוט מאוד, וא"כ י"ל דר"ש כר"מ ס"ל דגם בשוגג חייב הכהן לשלם להישראל קרבן אחר בכל פסול שגרם כמו שהבאתי לעיל מהמל"מ והשעה"מ ושפיר בטוח הוא בכפרתו ויצא מאחריותו כשהביאו לעזרה משו"ה ס"ל דכשהביאו לעזרה כבר יצא מאחריותו ונהנה משו"ה חייב כבר קרבן מעילה, אבל ר"י לשיטתיה דרק אם פסל הכהן במזיד חייב לשלם אבל אם פגל או פסל בשוגג פטור מלשלם הכהן מכיסו משו"ה