תקנת עזרא (מעילה) קכה

פרוטה ואו הוה כאוכל ונהנה מגופה מה שאין כן בקדושת דמים ובזה מתיישב הכל על נכון עכ"ל האור גדול, וביאור דבריו הוא דחפץ שטובת הנאת נתינתו לחבירו שוה פרוטה ע"כ החפץ עצמו שוה הרבה יותר מפרוטה, דאם הוא עצמו אינו שוה רק פרוטה טובת הנאה שלו א"א שיהא שו"פ כדאיתא בירושלמי קדושי (פ"ב ה"א) ר"י בעי ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר שמא נותן שוה פרוטה על פרוטה ע"ש בק"ע, דאם כל המלוה היא פרוטה ומקדשה בהנאת מחילת המלוה אינה מקודשת דההנאה אינה שוה פרוטה דאין נותנין פרוטה שימחול לו פרוטה וכעין זה איתא בפ"ת לאבהע"ז סי' כ"ז ס"ק כ"ג בשם הטיב קדושין ע"ש, ולפ"ז בקדושת הגוף אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם ובין התוס' בנתנו לחבירו דודאי לכו"ע קדוה"ג אינו יוצא לחולין ע"י מעילה, אלא דאם טובת הנאת הנתינה שו"פ הרי נהנה הנותן הנאת הגוף שו"פ ומעל לכו"ע ובזה מיירי התוספתא, ואם טובת ההנאה אינה שו"פ לכו"ע לא מעל הנותן שהרי הדבר בעצמו אינו יוצא לחולין בקדוה"ג, וכל הפלוגתא בין הרמב"ם להתוס' הוא בקדושת דמים, דלהרמב"ם אין חילוק בין קדוה"ג לקדושת דמים דאפי' בקדושת דמים אע"ג שהחפץ יוצא ע"י המעילה מרשות הקדש לא מעל עד שיהא בטובת הנאתה שו"פ, ולהתוס' כיון דבקדושת דמים יוצא החפץ לחולין אע"ג דטובת ההנאה אינה שו"פ כיון דהחפץ בעצמו שו"פ מעל דבהוצאה מרשות לרשות מעל לשיטתם בלא הנאה כלל, ועיין מש"כ לעיל ברש"י במכילתין רפ"ב ועוד יש לדבר בזה וכאן די בזה

ולפי דברינו יש מקום ליישב הא דהקשינו לעיל על הרמב"ם דס"ל דבהוצאה מרשות הקדש כגון בקדושת דמים נמי בעינן הנאה, מהש"ס דחגיגה דהשליח מעל והרי איהו לא נהנה כלל וא"כ מאי פריך רב אשי מאי קושיא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין, והקשינו מאי דמיון הוא האי נהנה והאי לא נהנה, אך לפי המבואר עתה אפשר דרב אשי פריך דנימא דבאמת השליח לא מעל עד שיהא טובת הנאה שיחזיק לו המשלח מה שעשה שליחותו שוה פרוטה וא"כ נהנה השליח בפרוטה עיין ברשב"א נדרים (דף ל"ד) מבואר שם דיש הנאת שליחות ששו"פ ודו"ק ומ"מ הוא דוחק מעט לענ"ד וכתבתיו לחומר הקושיא

דף י"ט בגמ' כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם, פירש"י ורגמ"ה דלר"ש הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו, ור"י ס"ל לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם זהו תוכן פירושם, ודע דבתו"כ פ' ויקרא ובתוספתא דשקלים פ"ג הגירסא היא כיון שהוציא מעל כבגמ' כאן לא כיון שהביאו לעזרה, והנה כבר הקשו רבים עליהם על גירסתם ופירושם וזה יתבאר איה"ש לקמן לפנינו, אבל מצאתי בעזהשי"ת דגירסת הרגמ"ה והמפרש אינה דברי נביאות רק כן איתא בספרי דברים סדר ראה פרשה י"ב פסוק כ"ו דז"ל הספרי שם, תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה ר' יהודא אומר עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם עכ"ל הספרי, הרי לפנינו דת"ק דר"י ס"ל ראינו חייב באחריות רק עד שיביא לעזרה שהיא בית הבחירה, ות"ק דר"י ודאי דר"ש הוא ואולי היה לרגמ"ה והמפרש הגירסא בספרי להדיא דברי ר"ש וגם סתם ספרי הוא ר"ש, ור"י ס"ל עד שיזרק הדם משו"ה אמר עד שיביאם לבאר הגולה שמבואר במסכת מידות פ"ה שבאר הגולה ולשכתה היה אצל מקום השחיטה וקבלת הדם ועיין בציור של התוי"ט סוף מידות וכ"כ גם הגאון בעל התורה והמלוה שם, ודלא כמש"כ אחד ממחברי זמנינו להגיה בספרי דאיירי רק בטיפול וגריס בדברי ר"י חייב בטפולו ואינו חייב בטפולו במקום חייב באחריותו ואינו חייב באחריותו דקשה לשבש הספרים כ"כ וגם נעלם ממנו סוגיא דידן וגם לפרש דהספרי קאי לענין אחריות הקרבן אם הזיק לאחרים מי חייב לשלם אינו נראה כלל ודבר הלמד מענינו לענין ביכורים בתוספתא דביכורים פ"א ע"ש וא"כ דברי הרגמ"ה והמפרש ממקום קדוש יהלכו ומצוה ליישבם מהתמיהות שתמהו עליהם האחרונים, והראשון שדחה דבריהם וגירסתם הוא הטורי אבן במגילה (דף ח' ע"א) ד"ה ר"ש אומר וז"ל, ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו פי' רש"י הכי דריש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא, וקשה לי הא תניא במעילה (דף י"ט) אי. מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מהקודש לחול וכו' כיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם, ופירש"י דקסבר ר"ש מאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקודש לקודש יצא ידי חובת אחריותו ומעל וכו', ואיך אפשר לומר כן הא ר"ש אפי' בנדר ס"ל דחייב באחריותו עד לאחר הקרבה דהכי אמר קרא ונרצה לו לכפר עליו את שעליו חייב באחריותו, וכי גרע חובתו מנדרים שחייב באחריותן עד לאחר כפרה, ובלא"ה פירש"י תמוה מאוד דאיך אפשר לומר דחטאת ואשם שהן חובה יצא ידי חובתו לר"ש בהביאו לעזרה לחוד ושוב נפטר מאחריותו, דא"כ במה יתכפר לו החטא וכו' הא אין מתכפר לו עד לאחר זריקה, וה"נ חייבי קינין איך יצאו ידי חובתן בהבאה לעזרה לחוד והא אסורין בקדשים עד שיזרוק הדם וכו', אבל גירסת ספרים דידן במעילה הכי הוא כיון שהוציא מעל דברי ר"ש וזוהי גירסא נכונה ודכו"ע חייב באחריותן עד לאחר זריקת דמים, אלא דבהא פליגי ר"ש ור"י דר"ש ס"ל דמקודש לקודש דמי למקודש לחול מה להלן כיון שהוציא מעל אף מקודש לקודש כיון שהוציא מעל מיד. ור"י סבר דלא דמי מקודש לקודש למקודש לחול דהתם מעל משום שהוציא מרשות הקדש לרשות חול אבל מהקדש להקדש דאכתי ברשות הקדש קיימי לא מעל עד לאחר זריקה, וס"ל כהא דתנן בפ"ב דשקלים מ"ב השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל, וקתני שם רישא הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקל ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל, והאי אם נתרמה התרומה דרישא נמי בקרבה הבהמה מיירי והאי וקרבה הבהמה דסיפא ארישא נמי קאי, והטעם דלא מעל קודם הוא משום דאין מעילה אלא במוציא מקודש לחול אבל במוציא מקודש לקודש לא מעל אלא לאחר שנעשה מעשה בהקדש שני ובקרבה הבהמה דוקא עכ"ל הטורי אבן וכ"כ הרע"ב בפיהמ"ש דשקלים שם. והרב קרן אורה העיר על פירוש זה דלר"י דלא מעל עד שיזרוק הדם א"כ בשעת שחיטה עדיין קרבן פסול הוא דהא בעינן ממשקה ישראל שהרי עדיין לא יצאו לחולין ואיך יחזור ויוכשר בזריקתו וכן איתא בתוספתא פ"ב דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים מהקדש שלא נפדה ואם הביא לא קידש ואיתא בזבחים ס"פ המזבח מקדש לא קידש לקרב אבל קידש לפסול, ובשלמא לר"ש דמעל מיד שהוציא א"כ יצאו המעות לחולין והקרבן כשר, אבל לר"י הרי לא מעל עד שיזרוק הדם וא"כ הקרבן בשעת שחיטה פסול, וצ"ל דלאחר זריקה אגלאי מילתא למפרע דהקרבן כשר, ומהתוספתא הנ"ל לא קשה דבמנחות אין מעילה כדאיתא בתוספתא פ"א