תקנת עזרא (מעילה) קכד

דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בהו עכ"ל ע"ש, וא"כ למה יהיה מעילה בגיזתה כיון דגם העור מדינא היא חולין [ואיה"ש במקו"א אבאר דין עורות קדשי בכלל ואין כאן מקומו] ע"כ נ"ל יותר נכון דבפסחים שם מיירי שהתפיס עולה לבדה"ב כמש"כ לעיל

ואחר הימים ראיתי במהרי"ט אלגזי בבכורות אות מ"ב שכתב וז"ל, ראיתי להתוס' חיצוניות שהביא הרב כו' על התוס' דידן שכתבו וז"ל משמע הכא דהגיזה מותרת וכו' והקשה ר"י דאמרינן נתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל, וי"ל דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותיה אבל בכור שהקדושה באה מאיליה גיזה רחמנא שריא עכ"ל, הרי לפנינו דהר"י הקשה קושיתנו מפסחים ותירץ בעצמו דבגיזי עולה באמת מועלין, וא"כ פשוט דהר"י בקדושין שם אזיל לשיטתיה ולכך מסתפק שפיר ספיקו, אבל כבר לא כיחדתי שאינני מבין למה יהיה מעילה בהגיזה אפי' בעולה כיון דהעור לאו דהקדש היא וצ"ע בזה, וגם מה שהביא שם המהרי"ט אלגזי בעצמו ראיה דהגיזה אסורה מר"פ ראשית הגז ע"ש יש לדחות בכמה אנפי ואין להאריך בזה כיון שהוא בעצמו כתב שיש לדחות, והעיקר בזה הוא דודאי מעשה הגזיזה בעצמה מכחשת בשר הבהמה לא גידול הצמר רק ענין הגזיזה, וכן משמע מהראשונים ז"ל, ודאי עבר אדאורייתא לא קתני על דרבנן קתני וע"ש במהרש"ל ובמהרש"א מש"כ על רש"י, וכן מוכח בש"ס שם ובזה ניחא הכל וקצרתי, וגם מש"כ מהרי"ט אלגזי שם שלא מצא הש"ס דנתחמם בגיזי עולה שהביא הר"י כבר תפסו עליו האחרונים שהרי היא גמ' מפורשת בפסחים כנ"ל, ועיין בדברי השעה"מ ברמב"ם פ"ה הלכה י"ז מה' ערכין ויש לפלפל בדבריו הרבה ע"פ דברינו לעיל אבל כאן אין מקום עוד להאריך בזה

ובעיקר הספק של הר"י בתוס' קדושין הנ"ל יש לענ"ד מקום לפשוט מהש"ס דפסחים (דף ל"ג ע"א) דמר בריה דרבינא אמר ה"ק וכו' רב נחמן ב"י אמר ה"ק וכו', וכתב הפנ"י שם וז"ל ולכאורה יש לתמוה וכו' מ"מ אכתי איכא למילף מעילה בקו"ח משאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן בהדיא בכריתות דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ונ"ל ליישב דהתם טעמו בצדו שכן נהנה שטעם טעם איסור ממש בחלבים ועריות, משא"כ במעילה שנתכוין לחמם בגיזי תולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאילו היה של חולין גרידא שאין בהן אלא שינוי השם בלבד וכו', מיהו רנב"י בסמוך נראה דלא ניחא ליה בהך אוקימתא מהאי טעמא דפרישית דבכה"ג בשאר מצות נמי חייב היכא דנהנה ומשו"ה מוקי לה בכה"ג שלא נתכוין ליהנות עכ"ל הפנ"י, וא"כ יש לומר דספיקו של הר"י תליא בשני האוקימתות דפסחים הנ"ל, אלא דלעיל השגתי על עיקר דברי הפנ"י ע"ש, ועיין בשו"ת הגאון ר"ע איגר ז"ל סי' ח' שכתב דכיון דכלאים איסורו הוא הנאת חימום הוה כמו חלבים ועריות דגם מפעסק חייב ודו"ק שקצרתי בזה מאוד

ועתה נחזור לענינינו, דהיוצא לנו משיטת התוס' לעיל ד"ה ואומר וימעלו וכן לקמן ד"ה אקשיה רחמנא לתרומה דמעכו"ם ילפינן הוצאה מרשות לרשות בלא הנאה כלל דמעל, ומסוטה ילפינן דבהנאה מעל אף בלא הוצאה מרשות לרשות כגון גזבר אבל אם הוציא מרשות הקדש אף בלא שום הנאה חייב, אולם הרמב"ם חולק בזה על התוס' וס"ל דאפי' המוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט חייב דוקא אם נהנה ובלא הנאה לא מעל, שהרי בפ"ו ה"ט מה' מעילה כתב וז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה עכ"ל, ויותר מפורש כתב בפיהמ"ש לקמן (דף כ' ע"א) וז"ל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתן לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וכו' ובלן הוא בעל המרחץ וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו עכ"ל, הרי מפורש שיטתו דאף במוציא מרשות לרשות בעינן הנאה דלא כשיטת התוס', ולשיטה זו אתי שפיר טפי לשון הברייתא שלפנינו יכול פגם ולא נהנה יהא חייב, דלשיטת התוס' קאי רק בלא שינוי רשות וכגון דא הו"ל לתנא לפרש דבריו, גם נצטרך לדחוק דהוה ילפינן מעכו"ם פגם בלא שינוי רשות ואע"ג דבעכו"ם איכא שינוי רשות הו"א אפגמא קפיד רחמנא וכל זה דוחק מבואר, אבל להרמב"ם אתיא כמין חומר דה"ק יכול פגם ולא נהנה בהוציא מרשות הקדש יהא חייב דהא ילפינן מעכו"ם דהוציא מרשות לרשות בלא הנאה, גם יתורץ לשיטת הרמב"ם קושית התוס' לקמן ד"ה אקשיה רחמנא לתרומה שהקשו הא מעכו"ם חומרא נמי ילפינן דעל הוצאה מרשות לרשות חייב גם בלא הנאה ולהרמב"ם אין קושיא זו, אך קשה לשיטת הרמב"ם מהא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דשליח חייב ואמאי הרי השליח לא נהנה כלל, ובחגיגה (דף יו"ד ע"ב) קאמר הש"ס דזהו נגד השכל דשליח יתחייב דשליח עניא מאי קעביד, ופריך רב אשי מאי קושיא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין ומסיק דהכא שאני דלא הו"ל למידע ע"ש, ולשיטת הרמב"ם מאי דמיון הוא השליח למוציא מעות הקדש לחולין האי נהנה והאי לא נהנה, וע"כ לכאורה מכאן ראיה מכרעת לשיטת התוס' דבמוציא הקדש גם בלא הנאה מעל

והנה כתב הרמב"ם בפ"ו ה"ה מה' מעילה וז"ל בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל וכו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדוה"ג הן עכ"ל, וכתב השעה"מ שם ע"ז וז"ל הנה מסתימת דברי רבינו משמע דבקדשי מזבח וכלי שרת אפי' נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות, והתוס' בקדושין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה קרבן נראה שחולקין ע"ז שכתבו וז"ל, קרבן במה מחייב דלא היה מחייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף, וכונתם מבוארת דקשה להו מהא דאמרינן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכ"ש אלמא בבהמה וכ"ש מעלו ואע"ג דלא נפקו לחולין, ואהא תירצו דלא היה חייב בהוצאה וכו' כלומר דהתם שאני שנהנו ששתו בכוס או רכבו על גבי הבהמה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפיק לחולין ולא אהנו מעשיו מאי קעביד דנחייבו קרבן, אך קשה מהתוספתא הובא בתוס' בב"מ (דף פ"ט ע"א) ד"ה וחבירו וז"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו, הרי דאע"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ"ה כולן מעלו ודוחק לומר דבשנתנו כל אחד ואחד מיירי, ולדעת רבינו לא ידעתי מה יענה להא דקדושין הנ"ל וצ"ע עכ"ל השעה"מ שם, ולדברינו הקודמים הדברים יש להם פנים באופן זה דהנה כבר כתב הגאון הגדול ממינסק ז"ל בהגהותיו למשניות המכונים אור גדול במשניות הגדולים דווילנא פ"ה מ"ד דמכילתין וז"ל, ונראה לקיים כל דברי חז"ל דבאמת איכא הנאה גם בנותן לחבירו ולא נהנה בעצמו שהרי חבירו מחזיק לו טובה ואיכא טובת הנאה כדאיתא בב"מ (דף צ"ט ע"א) וכמש"כ הקרן אורה, אלא דלפי טובת הנאה היינו אם הטובת הנאה שוה פרוטה, אבל משום שינוי רשות חייב אפי' אין ההנאה שוה פרוטה, ובזה יתיישב הכל דבקדוה"ג בעינן דטובת הנאה יהיה שוה