תקנת עזרא (מעילה) קכג

מעל ריבה לחייב גם באופן זה ודו"ק בכ"ז היטב שהדברים ברורים

ובדברים אלה הסביר יפה הרב תוספת העזרה הא דתנן בכריתות (דף ט"ו ע"ב) לא אם אמרת במעילה שכן עשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה תאמר בנותר וכו', ופירש"י המאכיל כאוכל שאם נתן אוכל הקדש לחבירו וכו' דקיי"ל המוציא הקדש לחולין הוא מעל ולא מי שניתן לו, והמהנה כנהנה במידי דלאו בר אכילה עכ"ל, ותמוה דכיון דהחיוב הוא על הוצאה מרשות הקדש מאי מאכיל ומהני דנקט, ועוד דהרי ר' יהושע מאוכל מזבח איירי דהוו קדושת הגוף ומאי הוצאה מקודש לחול איכא עיין בדברינו לעיל רפ"ב ברש"י ע"ש, ולהנ"ל א"ש טובא דהיינו חומרא דמעילה שחייב זה על אכילת חבירו או הנאת חבירו אפי' במידי דלא שייך ביה חיוב מעילה דהוצאה מרשות לרשות כבשר עולה וכיוצא וכמו כלי שרת וכיוצא, מ"מ אם האכיל לחבירו כגון שתחב לו בבית הבליעה דהוא עשה רק הפגם וההנאה נהנה חבירו חייב קרבן מעילה, ולא עוד אלא אפי' במידי דאין בו פגם ואפי' פגם לא עשה הוא אלא דע"י נהנה חבירו נמי איהו חייב במעילה דעשה המאכיל כאוכל והמהנה כנהנה כמו שנתבאר בדברינו לעיל, משא"כ בנותר שאם תחב כזית נותר לתוך בליעתו של חבירו הוא פטור מכרת ומקרבן, דכרת וחטאת דנותר בא על האכילה וכיון דהוא לא אכל פטור

ובזה יתבאר הא דבפסחים (דף ל"ג ע"א) פריך האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה, ומשני רנב"י ה"ק לא אם אמרת בשאר מצות שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור וכו', והקושיא גלויה דאכתי ניליף מחלבים ועריות שחייב בהן מתעסק, וכן הקשה הפנ"י שם אבל מה שתירץ דשאני חלבים שכן נהנה שטועם טעם האיסור. משא"כ במעילה שלא נהנה משל הקדש טפי מאלו היה דבר של חולין, לא הבינותי דבחלבים נמי לא נהנה טפי מאלו היתה שומן ומערוה אינו נהנה טפי מאלו לא היתה ערוה, ותו דהרי גם בפגול ונותר ודאי דמתעסק חייב אע"פ דאינו נהנה יותר מאלו לא היה של פגול ונותר או שהיה לגמרי חולין, ולפמש"כ לא קשה מידי דהא דחייב מתעסק בחלבים ועריות וכן בפגול ונותר היינו טעמא שכן נהנה והחיוב בעיקרו בא אהנאת הגוף משו"ה חייב מתעסק משא"כ מעילה עיקר החיוב לאו דוקא אהנאת הגוף קאתי מדעשה מאכיל כאוכל ומהנה כנהנה ובכל התורה הן לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, אלא ע"כ ה"ט דאע"ג דאיהו לא נהנה מ"מ מעל על מה שגרם ושינה את ההקדש ליהנות בו הנאה של חול זהו מעילתו, וא"כ לא שייך במעילה הטעם שכן נהנה ומ"מ מתעסק חייב. ומשו"ה פריך שפיר מה למעילה דודאי מעילה חמורה בזה משאר מצות ודו"ק היטב, תוספת העזרה, ולא אכחד כאן מה דקשה לי מאוד בלשון הרמב"ם פ"ו ה"א מה' מעילה שכתב וז"ל יש דברים שאדם נהנה בהן וכו' ויתכוין ליהנות וכו' עכ"ל, הרי דפסק דאין מעילה אלא רק בנתכוין ליהנות, והרי הגמ' בפסחים (דף ל"ג ע"א) אומרת מפורש דהמתעסק במעילה נמי מעל ולא די שרבינו לא הביא גמ' זו להלכה אלא שפסק להיפך וצריך עיון גדול

נחזור לדברי התוס' דידן דמ"מ בפירוש הב' פירשו דמיירי כגון שציוה לחבירו ליטול ולאכול ונתחייב על ההגבהה, והנה בקדושין ודף מ"ג ע"א) כתבו שם התוס' ג"כ תירוץ זה, אלא דשם משמע מדבריהם דאפי' אם לא א"ל טול אלא סתם אכול נמי מדאגביה קנייה ומעל וכאן משמע מדבריהם דדוקא אם א"ל טול ואכול קני משעת הגבהה אבל אכול סתמא לא קני עד האכילה, עוד הוסיפו שם התוס' דמיירי דהשליח לא ידע ועיין במהרש"א ופנ"י שם והקרן אורה כאן חולק על הפנ"י ולא ראיתי להאריך בזה, אכן עוד כתבו שם התוס' דנסתפק הר"י ז"ל באומר לשליח הושיט ידך לכד מלא שמן ותיהני מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה אם מעל המשלח או השליח דהרי נהנה ולא היה הגבהה קודם עיי"ש, ולכאורה ספיקו בנתחמם בגזי עולה קשה לענ"ד דהרי בבכורות (דף כ"ה) משמע דבגיזי עולה ליכא מעילה כלל, כמש"כ התוס' שם בד"ה שער בכור בע"מ שנשר דאפי' בעולה תמימה לא אסור הגיזה אלא מדרבנן, וכ"כ עוד התוס' בחולין (דף ל"ו ע"א) ולעיל במכילתין ודף י"ב ע"ב) ד"ה חלב המוקדשין, והרמב"ם בפ"א מה' מעילה ה"י פסק דבגיזת עולה איכא רק ספק מעילה ע"ש בכ"מ וגם הר"ש במס' ערלה (פ"ג מ"ג) כתב ג"כ כהתוס' דליכא מעילה בגיזי עולה ורק מדרבנן אסור וא"כ מאי מספקא ליה להר"י בזה, והמל"מ פ"ז מה' מעילה הביא ספיקו של הר"י ולא העיר עליו כלום ופלא שבעצמו הביא התוס' דחולין ודבכורות בפ"א מה' מעילה לדינא, ובאמת אדרבה יש ראיה גדולה לכאורה דבגיזי הקדש יש מעילה דהרי בפסחים (דף ל"ג ע"א) הנ"ל קאמר מר בריה דרבינא ה"ק וכו' תאמר במעילה שאם נתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל ע"ש ברש"י, הרי מפורש דיש מעילה בגיזי עולה והיא לכאורה תיובתא עצומה על התוס' והר"ש וגם על הרמב"ם וכבר עמדו על זה הרב מתן בסתר והמצפה איתן בפסחים שם ונשארו בצ"ע, והנלע"ד ליישב בדוחק לחומר הקושיא דכונת הש"ס בפסחים שם הוא על גיזי עולה שהתפיס לבדה"ב דעורה קדוש כמש"פ הרמב"ם פ"ה מה' מעה"ק הכ"א מקרא דעולת איש פרט לעולת הקדש, והוא מדאורייתא אליבא דכו"ע עיין זבחים (דף ק"ג) וכיון דעור קדוש בקדושת בדה"ב מה"ת ממילא גם גיזותיה קדוש לבדה"ב ומועלין בו, וכיון שכן י"ל דספיקו של הר"י נמי בתוס' קדושין שם נמי בהכי מיירי בגיזי עולה שהתפיסה לבדה"ב ושוב אין מחלוקת בזה לענין דינא בין הר"י לשאר פוסקים

שוב מצאתי במצפה איתן בבכורות (דף כ"ה) שעמד שנית בזה על התוס' שם מסוגיא דפסחים, ותירץ וז"ל וי"ל דלא כתבו כן אלא בתלוש מתם ונעשה אחר כך בעל מום בשעת מעילה וכה"ג הוא מדרבנן ולא כשעדיין היא תמימה (ותירוץ זה לא נהירא לענ"ד שהרי התוס' מייתי ראיה מהא דתולש צמר מעולה תמימה ודו"ק, וכן הר"ש כתב פ"ג דערלה בזה"ל ושמא חד בתם וחד בבעל מום ותרווייהו דרבנן עכ"ל] עוד י"ל בריוח יותר דהך מילתא תליא בפלוגתא דלעיל (דף ט"ו) בדרש דקרא דתזבח ואכלת, דאיכא דדריש תזבח ולא גיזה ואיכא דדריש תזבח ואכלת איך לך בהן היתר אלא אכילה, דלמ"ד תזבח ולא גיזה אין איסור אלא במעשה הגזיזה אבל איסור הנאה של הגזיזה לא שמעינן, אבל למ"ד אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה באכילה איכא למשמע שפיר גם איסור הנאה של הגיזה אפי' בפסולי המוקדשין מכ"ש בתמימין, ולפ"ז י"ל דסוגיא דפסחים אזלה למ"ד אין לך בהן היתר אלא אכילה והתוס' והר"ש אזלי אליבא דהלכתא דקיי"ל כמ"ד תזבח ולא גיזה עכ"ל, ואם שדבריו נכונים ע"ד הפלפול מ"מ עיקר הסברא בעניי לא ידענא דכיון דקיי"ל דעור העולה לכהן שייכה ואין בה שום קדושה לאחר זריקה ומחיים הרי העור היא של בעלים, כמבואר בזבחים (דף ק"ג) דאמרינן שם אלא אפי' למ"ד לא תפשי הנ"מ בשר אבל עור תפיש ופירש"י דעור