תקנת עזרא (מעילה) קכב

הגוף שהוא במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו, וכן הקשה הטורי אבן בחגיגה דף יו"ד ואמת דמ"מ הג"ש נוכל ללמוד למעילה גם מהאי קרא אע"ג דלא מיירי באכילת שוגג דבההיא ענינא למטה שם נאמר ואיש כי יאכל קודש בשגגה ואתרומה קאי ועיין ברש"י לעיל דף ט"ו כוף ע"א וצ"ע ודו"ק

ד"ה אין לי אלא אוכל ונהנה כדאמרן וכו', משמע דלא גריס בגמ' המילות בדבר שאין בו פגם דזה הרי מסוטה ילפינן, ועיין בשמ"ק בשם הרא"ש ע"ש

בתוס' ד"ה ואומר וימעלו וכו' מדבריהם נראה דאם קנה חפץ בדמי הקרש לא יתחייב מטעם נהנה מהקדש רק מטעם שינוי רשות וילפינן לה מעכו"ם שינוי רשות גם בלא שום הנאה מעל, כדאיתא בסנהדרין דף ס"ג ע"ב) דליכא בעכו"ם הנאה כלל רק בתר דאביקו בה סברו בטעות שיש בה איזה הנאה, וכן המשאיל קרדום של הקדש לחבירו לר"ה אם בקע בו ולר"א אפי' קודם שבקע בו קנה השואל ומעל המשאיל משום שינוי רשות, ומשו"ה הקשו לקמן בסוגיא דאמרינן דפטורא ילפינן מעכו"ם הא חיובא נמי ילפינן מעכו"ם לחייב על שינוי רשות בלא הנאה, והקשה עליהם הרב קרן אורה הא בכל הני הנאה נמי איכא דבקונה חפץ הרי נהנה בקניית החפץ ונמצא שהוא פוגם ונהנה, וכן המשאיל קרדום נהנה בטובת הנאת השאלה וכן איתא להדיא בב"מ פ' השואל דנהנה לפי טובת הנאה שבה עיי"ש, ולא ילפינן באמת מעכו"ם אלא קולא דבדבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום עכת"ד, ולקמן נאריך בזה איה"ש

ד"ה יכול נהנה ולא פגם או פגם ולא נהנה וכו', ביאור דבריהם פשוט ואין צורך להאריך בו אך מה שפירשו דסוטה הוא נהנה ולא פגם לפי שבבעילתה אינה פוגמת את בעלה, הנה רש"י ז"ל לא פי' כן אלא משום דלא משכחת לה סוטה רק בבעולה דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ותו לא מיפגמה האשה, וזה לענ"ד יותר נכון דהרי האשה היא החפץ שמתקדשת ונעשית איסור אכו"ע כהקדש כדאיתא בריש מס' קדושין, ודומיא דנהנה מן ההקדש שמעל בקדשי ה' ה"נ האשה בהנאת בעילתה חוץ מבעלה מעלה בהקדש הבעל, אבל מה ענין פגימה בבעל לכאן שכתבו התוס', ואולי דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י משום דבסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) אמרינן שאר עריות לא נפיש פגמייהו אלמא דפגמא מיהא איכא אף בבעולה ע"ש וכ"ש זו שזנתה ברצון דנפיש פגמה טפי, אבל מ"מ אי משום הא אכתי לא תברא פירש"י דפגם דאיסור ופגם דמגנייא לגבי בעלה י"ל דלא חשיב פגם לגבי עצמה, ואין להאריך בזה ועכ"פ הנכון לענ"ד כפירש"י ודו"ק

ד"ה אכילתו ואכילת חבירו וכו' דליכא לפרש אכילת חבירו ע"י שליחות וכו' לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וכו' אי נמי שמא יש ליישב גם ע"י שליחות כגון שציוה לחבירו ליטול ולאכול ומדאגביה קנייה ומעל קודם אכילה עכ"ל, ההכרח נותן להאריך בדיבור זה ולבאר דבריהם הקדושים כראוי, הנה מש"כ תחילה דאם ציוה לחבירו לאכול לא מעל המצוה אע"ג דודאי מדאגביה קנייה כמש"כ אח"כ י"ל לכאורה דמיירי שהמצוה והמצוה המשלח והשליח סברו שהמאכל הוא של המשלח והמשלח היה גזבר דבהגבהה דילה ע"י עצמו לא מעל עדיין דליכא הוצאה מרשות לרשות. אך זה אכתי אינו מספיק שהרי ע"י שינוי גם גזבר מעל כדאיתא לקמן ודף כ' ע"א) ע"ש ואין שינוי גדול מזה שבא להמאכל ע"י לעיסת שניו ועיכול מיעיו, לכן נראה דכונת התוס' היא כגון בחחיכת בשר עולה או שארי קדשי קדשים קודם זריקה דקדשי קדוה"ג ולא קנינהו בהגבהה והתוס' ס"ל דבקדוה"ג אין מעילה ע"י שינוי מרשות לרשות דכל היכא דאיתנהו כיון דאינם יוצאין לחולין ברשות הקדש הן, ומשו"ה הרי אי אפשר לחייב המשלח רק על אכילת השליח ושפיר כתבו התוס' ע"ז דזה אי אפשר דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ומה שכתבו דשמא יש ליישב שציוה לחבירו ליטול ולאכול דמדאגביה קנייה ע"כ מיירי שלא היה בהמאכל רק קדושת דמים כגון פירות של הקדש ושפיר מדאגביה קנייה ומעל המשלח על ההגבהה, אך קשה דלפי פירוש השני למה קרי לה הש"ס אכילת חבירו הרי בשעת האכילה היה המאכל חולין כבר דמדאגביה קנייה ויצא לחולין והמעילה באה על ההוצאה מרשות לרשות, ועוד דא"כ מאי איכא בין אכילת חבירו להנאת חבירו דקחשיב להו בתרתי הא בשניהם החיוב בא על ההוצאה מרשות הקדש, לכן נראה יותר פירושם הראשון דמיירי שנתן לתוך פיו של חבירו, ולכאורה מלשון שנתן לתוך פיו של חבירו משמע דמעל הנותן משום שינוי רשות דכשנתן לתוך פיו של חבירו קנה חבירו כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"א ע"א) ד"ה דאי בעי גחין וכו' ע"ש, דהרי שינוי ליכא באוכלין בנתינה לחוד לתוך פיו אלא במשקין כדאיתא בכתובות (דף למ"ד ע"ב) וא"כ לא פגם הנותן, אלא ע"כ דהמעילה באה ע"י שהוציא לרשות חבירו וכמש"כ בסוף דבריהם,,. אלא דלפירוש השני מעל משום שליחות שהוא המשלח ולפירוש הראשון הוא בעצמו עשה שינוי הרשות, וא"כ נוכל לומר דגם לפירוש זה מיירי דהיה החתיכה קדושת דמים וע"כ לומר כן דעל קדוה"ג אינו חייב לשיטת התוס' משום שינוי רשות, אך א"כ גם על פירוש הראשון יש להקשות כמו שהקשינו על פירוש השני דאמאי קרי לה אכילת חבירו ועוד תמוה דא"כ למ"ל שנתן לתוך פיו הרי בנתן לתוך ידו נמי הכי הוא דמ"ל לתוך פיו ומ"ל לתוך ידו לכן נראה עיקר כמש"כ לעיל דלפירוש הראשון החיוב לא מטעם שינוי רשות הוא רק מטעם הנאת האכילה דמיירי בחתיכה מקדושת הגוף, ומש"כ התוס' דמיירי שנתנו לתוך פיו לאו דוקא אלא שתחב לחבירו חתיכה מעולה ודכוותה בבית הבליעה למקום שאינו יכול להחזירה, דנהי דמשום שינוי רשות אינו חייב משום דהוה קדוה"ג ואינו יוצא מרשות הקדש לעולם מ"מ מעל על הנאת האכילה כאלו אכל הוא בעצמו דבמעילה עשה המהנה כנהנה, ואע"ג דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן גם במעילה לשיטת התוס' היינו דוקא היכא דאיהו גופא לא עביד אלא דחבירו נהנה בשליחותו, אבל היכא שהוא בעצמו ההנה את חבירו בידים אע"ג דבשאר איסורין ודאי דאינו חייב הנותן חתיכת חלב או כיוצא בזה לתוך בית בליעת חבירו גבי מעילה חייב המהנה, דזה גופא הוה מעילה דידיה ששינה את הקודש לעשות ממנו הנאה להדיוט דמה לי שעשה הנאה לעצמו ומ"ל שעשה ההנאה לחבירו, והיינו דקתני תרתי בבי אכילתו ואכילת חבירו אכילתו והנאת חבירו חדא ביש בדבר פגם כגון באכילה כאמור וחדא בדבר שאין בו פגם רק הנאה, כגון שהוא אכל כחצי פרוטה מהקדש ונתן על אצבע חבירו טבעת של הקדש ונהנה חבירו כחצי פרוטה וכגון שחבירו הוא גזבר והטבעת תמיד ברשותו היא ולא הוציאה מרשות לרשות, אי נמי שהשקהו בכלי זהב מכלי שרת שהוא ג"כ קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ורק על ההנאה מתחייב דמה שנהנה חבירו חשבינן כאלו נהנה הוא ומשו"ה מעל, ולא שייך כאן לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דהרי לא מטעם משלח מחייבינן ליה אלא משום שהוא עצמו עשה הכל, שעשה הנאה להדיוט מדבר של הקדש לא שנא שנהנה בעצמו ולא שנא שנהנה חבירו על ידו חייב הוא קרבן מעילה דתמעול