תקנת עזרא (מעילה) קכ

שכיר ודאי דאין כאן שינוי רשות, וא"כ אפשר ליישב גם זה ע"פ מה דאמרינן בב"מ (דף מ"ח ע"א) כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו א"כ הו"ל דומיא דפקדון וגזל ואבדה, ואע"ג דהרשב"א והרמב"ן הובאו בשמ"ק שם ס"ל דלדינא לא בעינן ייחוד כלי וכן הרמב"ם לא הזכיר ייחוד כלי, אבל רש"י אזיל לשיטתיה וכ"כ התוס' שם דבעינן ייחוד כלי והוה שינוי רשות וכאן השינוי יש במה שע"י מטילה יוצא הדבר לחולין ואין בו מועל אחר מועל וכ"כ להדיא ברש"י ערכין דף כ"א ע"א ד"ה נפיק ליה וכו' ע"ש ודו"ק

ע"ב ובמחובר לקרקע, היינו מדאקשיה לעכו"ם והמשתחוה למחובר חייב אף שאינו נאסר, ולהש"ך בח"מ (סס"י צ"ה) דכל אדם אתקיש לקרקע ולאה דוקא עבד א"כ גם מסוטה הוה אמינא דיש מעילה במחובר ועיין תוס' ישנים ביבמות ודף נ"ב ע"ב) ד"ה וקסבר שלו הן ודו"ק, [והסבר השמ"ק כאן תמוה] והמקדיש עבדו דודאי כקרקע הוא לכו"ע ונהנה ממנו הו"א דמעל, והרי גם בשיער של עבד פליגי רשב"ג ורבנן דלרבנן אין מועלין בו משום דמחובר הוא ולרשב"ג דמועלין בו הוא רק משום דס"ל דכגזוז דמי וכתלוש הוא (גיטין דף ל"ט וסנהדרין דף ט"ו) ולהלכה קיי"ל דרק בתבואה וכיוצא בהן אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי, ואף דעיקר דין תלוש מתרומה גמרינן ובתרומה לא שייך כל העומד לקצור כקצור דהא אינו חייב עד המירוח, כבר תירצו זה התוס' בסנהדרין דלענין זה ג"כ אמרינן תמעול מעל ריבה, והרמב"ם ס"ל בכל דבר כל העומד לקצור כקצור דמי עיין בח"מ סי' צ"ה סעי' ב' ורק בשיער של עבד לאו כגזוז דמי משום דכל מה דשביק להו אשבוחי משבח, ובזה סרה תלונת הלח"מ פ"ה מה' מעילה דלמ"ל להרמב"ם דמשבח ע"ש ולדברינו ניחא וזה ברור ועיין מש"כ בזה ברש"י ד"ה ובתלוש

ופגימתו והנאתו כאחד, פי' רש"י בשעה אחד כדאמרינן הנאתו וביעורו שוה עכ"ל, נ"ל שאין כן דעת הרמב"ם שהרי כתב בפ"ו ה"א מה' מעילה הרי שהתיר מטלית וכו' והפסיד בבגד וכו' ולא הפסיד במטלית כלום ה"ז לא מעל מפני שנהנה בד"א ופגם בדבר אחר עכ"ל, מבואר דאילו פגם במטלית בשעה שהתירה בשו"פ מעל אע"פ שההנאה באה אח"כ, דאל"כ מאי איריא שהפגם שבבגד דבר אחר הוא תיפק ליה שהפגם בבגד קדם לשעת הנאה, ואין לומר דהנאה יש בשעת פגימה מה שיכול לתופרה וללובשה בכל עת שירצה דומיא דבלן שכתב הרמב"ם דבנתן לו פרוטה אע"פ שלא רחץ מעל דנהנה שיכול לרחוץ בכל עח שירצה, דא"כ באמת למה לא ימעול אפי' קודם שתפרה ולבשה משהתירה לבד, אלא ע"כ דזה לא דמי להא דבלן שהמרחץ מוכן ומזומן בכל עת שירצה ולא חסר שום מעשה אבל כאן הרי חסר התפירה והלבישה, וע"כ דשיטת הרמב"ם דלא בעינן הפגם וההנאה בשעה אחת אלא אפי' באים בזא"ז רק שיהיו גורמים זל"ז מיקרי נמי פוגם ונהנה כאחד, ומשו"ה אי לאו דהבגד דבר אחר הוא היה חייב משום דהפגם שפגם בבגד הראשון גרם לההנאה שאח"כ, ובתוספתא פ"ב דמכילתין קתני תרווייהו פגימתו והנאתו כאחד וכו' ובשעה שנהנה פגם משמט לכאורה דתרתי בעינן שיהא הפגם גורם לההנאה ושיהא שניהם בשעה אחת וזהו דלא כרמב"ם ודלא כרש"י לכאורה, אך הכ"ח פ"ו ה"ב מה' מעילה הביא שמגדול עוז מפרש להתוספתא בשעה שנהנה פגם כלומר בשעה שנהנה יהא בו פגם אז בעינן פגם משא"כ אם בשעה שנהנה הוה דבר שאין בו פגם אלא שאח"כ יהיה דבר שיש בו פגם כגון עולה תמימה דעתה דבר שאיך בו פגם הוא וכשיפול בה מום יהיה דבר שיש בו פגם מעל אפי' נהנה ולא פגם כלום דבתר השתא אזלינן כהרמב"ם ולא כהראב"ד ע"ש ודוחק עכ"ד הרב ר' צבי הירש בתוספת העזרה ועיין בתוס' בכורות דף י"ב ע"ב ד"ה ודאי שכתבו דבהמה למלאכה הוה הנאתו וביעורו שוה ועיין בזה בספרי תקנת השבים

שם בגמ' אי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו באחד כצ"ל לענ"ד בבי"ת לא בכ"ף הכונה באדם אחד

שם בגמ' אכילתו ואכילת חבירו וכו' תמעול מעל מ"מ אי מה חטא האמור בתרומה לא צירף וכו' תמעול מעל מ"מ פגימתו והנאתו כאחד תמעול מעל מ"מ, ועוד ישנם כמה דברים דמרבינן מתמעול מעל, ואף דדרך חז"ל לרבות מריבוי אחד רק דבר אחד כבר השגיחו חז"ל בעצמן ע"ז ואמרו פ"ק דחגיגה דהלכות מעילה הם כהררים התלוים בשערה שהם מקרא מועט והלכות מרובות ע"ש ברש"י, ועיין בתו"י יומא דף ע"ד ע"ב ד"ה מרבה את הפגולין וכו' בסוף הדיבור, אכן בבא דאי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו כאחד אכילתו ואכילת חבירו מנין מיותר והמפרש נדחק אבל בתו"כ ליתא בבא זו ונראה שגירסת הספרא נכונה, והחק נתן הקשה מה ראית דהקישא דתרומה ממעט פגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם וריבויא דתמעול מעל בא לומר דאכילות מצטרפות, נימא איפכא דמתרומה ניליף דאין אכילות מצטרפות ותמעול מעל מרבה פגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם דחייב, ותירץ דא"כ לא לכתוב לא הקישא ולא ריבויא ואנא ידענא דפגם ולא נהנה חייב מעכו"ם ונהנה ולא פגם חייב מסוטה כדס"ד דברייתא כיון שלא יהיה לן הקישא דתרומה, ואכילות דלא מצטרפי נד מעצמנו דמ"ש מעילה מכל איסורי תורה דלאחר שיעור אכילת פרס לא מצטרפי עכ"ד ונכונים הם, ודע דהא דבתרומה לא צירף שתי אכילות כאחת, הנה לרבנן דאבא שאול בפסחים (דף ל"ב ע"ב) פשוט הוא דכי יאכל כתיב ואכילה בכל מקום בכזית בכדי אכילת פרס, אבל לאבא שאול דשיעור תרומה בשו"פ וכי יאכל אתי רק למעט מזיק דפטור, אפשר דבתרומה נמי צירף אפי' לזמן מרובה ועיין מש"כ לקמן לענין גזל

שם בגמ' ואפי' לזמן מרובה מנין ת"ל תמ"ע ריבה, האי כללא דצירף את המעילה לזמן מרובה בכל מקום פירשו המפרשים לחומרא כמו דמפרשי הרגמ"ה והמפרש כאן, מ"מ לענין קולא יש בזה מחלוקת הראשונים ז"ל, דרש"י בשבועות ודף כ"ב ע"א) ד"ה מתוך שחלוקין כתב בהדיא דצירף לזמן מרובה היא גם לקולא שאם נהנה שיעור פרוטה היום וחזר ונהנה שיעור פרוטה למחר בהעלם אחד אינו חייב אלא אשם מעילה אחד, והתוס' שם ד"ה מתוך הקשו ע"ז וכתבו דהאי כללא נאמר רק לחומרא אבל לקולא מנ"ל, ולכן כתבו דהא דאין חילוק אשמות לאו מהאי כללא הוא אלא משום דבאשמות לא כתיב מאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת, והרשב"א בחידושיי שם כתב וז"ל ומסתברא לן דהאי קושיא מעיקרא ליתא דממה דצירף את המעילה לזמן מרובה שמעינן כולה מילתא בין לקולא בין לחומרא, דכיון שאתה מצרף אותה לזמן מרובה אלמא דכולי אכילות כחדא דמיא, ולפיכך מצטרפין אותן להחמיר וכו' ומינה איכא למשמע קולא דהיכא דאכל מהאי כשיעור וחזר ואכל לאחר זמן כשיעור בהעלם אחד, אפי' אכל מב' תמחויין או מב' זבחים בהעלם אחד אין מחלקין לאשמות דכחדא אכילה דמיין וכו' ע"ש שהאריך בסתירת כלל זה ובישובו ותרוה נחת, ועיין מל"מ פ"ד מה' שבועות ה"א שהאריך בזה בשם הרמב"ן והר"ן בחידושיהם ונראה שאת הרשב"א לא ראה בזה מדלא