תקנת עזרא (מעילה) קיט

רק אגב גררא אליבא דר"ש אבל המעיין יראה שהדברים נכונים, וסוף דברי התוס' כאן עיין בהגהות שמ"ק שהוא מאיר את העינים בהגהותיו

במשנה הבגד והשק וכו' אר"ש מה טעם הואיל וה ראוין לטמא מושב, בשבת סוף פרק כל גדול פריך הש"ס על ריב"ח ממשנתינו דדוקא משום דראוין לטמא מושב הא לאו הכי לא מצטרפי כיון דלא שוו בשיעוריהן וכמו שאמר ר' יהושע לעיל (דף י"ז ע"א) הכלל בזה. ואף דביארנו לעיל מש"ס דיומא דרבנן פליגי על ר' יהושע בהאי כללא דאין שיעורן שוה וא"כ מאי פריך שם דילמא ריב"ח כרבנן דר' יהושע ס"ל, אפשר לומר דכיון דמ"מ הלכה כר' יהושע כמו שכתבנו שם לא בעי הש"ס לאוקמי הא דריב"ח דלא כהלכתא, והנה התוי"ט כאן הקשה דמה יועיל הא דשוו לענין מושב הא לעיל בכללא דר' יהושע אע"ג דשוו בטומאתן מ"מ אם לא שווין הן בשיעורן לא מצטרפי, אלמא דלא מהני השיווי לחד מילתא לחוד שיועיל לצרף, אולם בלאו"ה קשה להיפך למה לא יצטרף הבגד עם השק וכי בשביל שהבגד הוא חשוב יותר מהשק דאפי' שלשה על שלשה ממנו מטמא לא יצטרף משו"ה לשק הגרוע, ובשלמא בכללו דר' יהושע באין שיעורן שוה כבשר המת והשרץ או הרקב כיון דהאי שיעוריה לחוד והאי שיעוריה לחוד שפיר לא מצטרפי, אבל הכא דרק משום חשיבותא הוא מפני מה לא ישלים דבר החשוב לדבר הגרוע ממנו, וכן יש לדקדק נמי בסוף פ' כלל גדול שם בתבן ועצה דתבן חזי גם לפרה ועצה לא חזי אלא לגמל ואמאי לא יצטרף תבן לעצה לשיעור דמלא פי גמל כיון דתבן חזי לגמל ג"כ אלא משום דחזי נמי לפרה החמירו בשיעורו ועיין בתוס' שם, וצ"ל דבגד ועור אין חיבורן חיבור טוב כיון דאין תשמישן שוה ואינן מתאחין יפה הלכך אי לאו דשוו לדבר אחד עכ"פ לא הוו מצטרפי אבל כיון דשווין עכ"פ משו"ה מצטרפין ומיושב גם קושית התוי"ט, וכן צ"ל בתבן ועצה דתבן אינו עומד כלל לגמל, ועיין רש"י ותוס' ובמהר"ם לובלין שם בהא דאיתא שם הואיל וראוי לטלאי ע"ג חמור וברש"י שם גבי עמיר ועשבים ודו"ק קרן אורה

בגמ' תנא קיצע מכולן ג' ועשה מהן בגד ולמושב טפח ולאחיזה כל שהוא וכו', פי' מכולן או מבגד או משק או מעור ואולי גם ממפץ בכלל, ודעת הרמב"ם דהאי כל שהוא היינו מ"מ עכ"פ לא פחות משלש על שלש והראב"ד חולק עליו בזה, ויש להבין למה סגי כאן למושב טפח הרי בבעי למושב זב לכו"ע בעינן חמשה טפחים ואם מיעטן משיעור זה טהור כדאיתא בחולין (דף קכ"ד ע"ב וקכ"ה ע"א) ואולי דמיירי שהיה מתחילה מושב זב, אבל גירסת הערוך בחולין שם דבעי לה למושב זג דהיינו לתקן כסא של עור ע"ש, ועיין בתפא"י על משניות (פ"כ מ"ז) דכלים ובהגהות מראה כהן בעירובין (דף יו"ד) שוב ראיתי בשמ"ק כאן מה שמביא בשם הרא"ש ובשם הגליון ובשם פי' לא נודע למי ורואה אני שבכלל דבריו דברי, ועיין רש"י ורגמ"ה כאן וברש"י בשבת (דף כ"ח ע"א) ובמל"מ פ' כ"ג מה' כלים ה"ד ובחידושי אהבת איתן כאן במשניות החדשים דווילנא והנני מקצר בכל זה, גם בכל הפרק הזה הנה הרב קרן אורה העמיק לברר בדיני צירוף להלכה והאריך והרחיב בפסקי הרמב"ם בענינים האלה בדברים ישרים כדרכו בקודש, ואני עני לא באתי רק לפרש סוגית הש"ס כיד ה' הטובה עלי ובעזרתו נשלם העתקת פרק ד', ותפלתי להבא הושיעני ה', תשמיעני ששון ושממה תגלנה עצמות דכית אמן, והנני מעיר במה דפירש"י כאן דיבור המתחיל לאחיזה וכו' ופירש טולה אריגה, דבסנהדרין (דף צ"ה ע"א) פירש"י נוולה טוה ואין להאריך בזה: פרק חמישי

בגמ' אמר רבא בלבוש מציעא ומלמלא, עיין פירש"י ותוס' אבל בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל נראה דמפרש דלבוש מציעא ומלמלא אין בו פגם כלל, ומשו"ה מחייב ר"ע אע"פ שלא פגם ורבנן ס"ל כיון דסתם בגדים אורחייהו לאפגומי אע"ג שלבש בדרך שלא נפגם לא מעל עד שיפגום. דבעינן דוקא דבר שאין דרכו לפגום כגון קטלא וטבעת וכוס של זהב בהנך הוא דמועלין בלא פגם, ובזה מתורץ קושית התוס' ועיין מש"כ בתוס' ד"ה במאי קמפלגי

ברש"י במשנה ד"ה או ששתתה בכוס של זהב וכו' כל הני אין בהם פגם שאין נפגמים בכך עכ"ל, דקדק לומר אין נפגמים בכך וכ"ה בפי' רגמ"ה משום דלקמן בגמ' דדהבא נמי בר אפגומי הוא כשרמיין אותם ואין שומרן כראוי או לזמן מרובה מאוד, אלא דלא פגים בכך כלומר בלבישה כדרך העולם, והא דנקט לשון נקבה בשלמא בקטלא וטבעת הן תכשיטי נשים וכשלובשן גבר עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה אבל בכוס של זהב הרי גם אנשים שותין בכוס של זהב, וכתב הרב שושנים לדוד משום דעיקר דין מעילה דנהנה ולא פגם מסוטה ילפינן כדאיתא בגמ' בסמוך להכי תני בתכשיטי זהב ובכוס של זהב לשון נקבה כדאיתא בגמ' דסוטה (דף ח' ע"ב ט' ע"א) היא השקתה את הנואף בכוס של זהב וכו' היא קשטה עצמה וכו' לרמז על עיקר הילפותא: ועיין בכתובות דף ס"ז ע"א ובתוס' שם

בתוס' ד"ה במאי קמפלגי וכו' יש כאן בדיבור זה טעותי הדפוס רבים כמו שהעירו המגיהים ובשמ"ק הגיה כ"כ עד שכמעט פנים חדשות באו לכאן, ולדינא מלשון המשנה כיצד לבש בחלוק כיסה בטלית משמע דהלכה כר"ע דלבוש מציעא ומלמלא לאו בר אפגומי הוא וסתמא כר"ע, אבל מרישא נתנה קטלא בצוארה וכו' משמע דדוקא הני אבל לבוש מציעא ומלמלא לא מעל עד שיפגום והוה סתירה מרישא לסיפא וע"כ חדא לאו דוקא וליכא למשמע מינה, והדרינן להכלל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. וכן משמע מהרמב"ם דכתב וסתם דכל הבגדים דין דבר שיש לו פגם יש להם ולא מעל עד שיפגום ודע דבגד הנאתו וביעורו שוה קו"ח מבהמה למלאכה עיין בתוס' בכורות דף י"ב ע"ב סד"ה ודאי ודו"ק ועיין בתפא"י במשניות כאן

שם בגמ' ת"ר נפש וכו' אין מעל אלא שינוי, רש"י בחומש העתיק אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, והקשה הרא"ם ממעילה דאשם גזלות ועשק שכר שכיר דאינו מוציא מרשות לרשות ומוכח מזה דהנכון כגירסת הש"ס וה"פ אין מעילה דהכא אלא שינוי, והגור אריה תירץ דכיון דהכופר במלוה אין שביעית משמטתו נמצא דבכפירתו נשתנה, וזה א"ש להרמב"ם אבל להראב"ד בפ"ט ה"ב מה' שמיטה שכתב דזהו דוקא אם פטרוהו בי"ד ע"י שבועתו א"נ ע"י מעשה בי"ד א"כ אין ראיה דהכפירה בעצמה היא שינוי, ועיקר קושית הרא"ם היא מהלואה ועושק אבל מפקדון גזל ואבדה לא קשה דכיון דכל היכא דאיתנהו ברשות מרייהו קיימא לענין כמה דברים והוא מחזיקן לשלו ואינו משיב לו אין לך שינוי גדול מזה, אבל הלואה דמלוה להוצאה נתנה ומכ"ש שכר