תקנת עזרא (מעילה) קיח

הוה אכיל ליה לא מיקרי חשיבות לענין כרת וקרבן, אולם יש לפשוט ספק זה מסוגיא זו דשבועות גופה דרצה הש"ס שם לומר דר"ע כר"ש ס"ל דכל שהו למלקות בכל התורה, וכתב שם רש"י דאף דר"ע שם בשבועה לקרבן שבועת ביטוי איירי והרי מודה ר"ש דלקרבן בעי כזית, מ"מ בשבועה דתליא באמירתו הואיל ואכילה בכ"ש גם קרבן מחייב בכ"ש, והתוס' שם כתבו בד"ה ולא אמרו דהואיל ובשבועה ליכא כרת רק לאו הכל תלוי בלאו וכיון דישנו בלאו ישנו גם בקרבן, ולהרמ"ה דכל טעמיה דר"ש: הוא משום דאחשביה להכ"ש במזיד ולקרבן דבא אשוגג לא אחשביה, א"כ גם בשבועה דאינו חייב קרבן רק אשוגג ליבעי כזית גם לר"ש והיא קושיא עצומה, אלא ע"כ דלר"ש אם שגג בכרת והזיד בלאו הואיל ואכלו אחשביה גם לענין קרבן, ולפ"ז גם לענין שבועת ביטוי אשכחנא פתרא לדינו של ר"ע דיתחייב קרבן אכ"ש בשגג בלאו והזיד באיסור עשה כמש"כ התוס' בשבת (דף ס"ט) ד"ה הא מני וכן כתבו בשבועות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אפי' תימא, ושפיר מתחייב קרבן לר"ש ור"ע אי ס"ל כר"ש דהרי מ"מ אחשביה שידע שעשה יש בזה עכ"פ, אלא דאם נימא כמש"כ לעיל דאחשביה לא שייך אלא כשיש התראה וקיבל ההתראה א"כ לא שייך אחשביה באיסור עשה דהתראה ליכא וקצרתי

ומ"מ אע"פ שאין לנו סתירה מהש"ס דשבועות למש"כ התוס' כאן ושם דבתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית, יש לנו סתירה מפורשת לכאורה לדבריהם מירושלמי דפסחים (פ"ג ה"א) דתני על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו סופג את הארבעים, ושקיל וטרי שם ומסיק תפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דר"ש אמר כל שהו למלקות עכ"ל הירושלמי, וכאן לא שייך תירוץ הנו"ב ולא תירוץ האבני מילואים, דהרי כאן מבואר דגם בחמץ ס"ל לר"ש דחייב בכל שהו גם בתערובות, וגם סברת הרמ"ה נסתרת מירושלמי זה דממנ"פ במאי איירי הירושלמי אי בתערובות דממילא דלא אחשביה א"כ למה יתחייב בתערובות גם מלקות הרי בתערובות מודה ר"ש דבעי כזית לדעת התוס' ואי בעירב במזיד ואחשביה כרת נמי יתחייב. אלא ע"כ מוכח מהירושלמי דלר"ש חייב מלקות אכ"ש אפי' בתערובות ואפי' לא אחשביה, ורק מכרת וקרבן פטור עד שיהא כזית, ומה שהביאו התוס' ראיה דר"ש מודה דבתערובות בעינן כזית, דאל"כ למ"ל קרא להיתר מצטרף לאיסור עכ"ל כאן, וביותר ביאור כתבו בנזיר (דף ל"ח) וז"ל שם בקצרה דהרי לטעם כעיקר לא בעי משרת אליבא דר"ש דתיפק ליה מגיעולי עכו"ם דאיהו הא ס"ל שאין זה חידוש. דהא ר"ש ס"ל בע"ז (דף מ"ז) לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וע"כ לר"ש אתי קרא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ותקשה לר"ש צירוף למ"ל הא ס"ל כ"ש למלקות אלא ע"כ דבתערובות מודה עכת"ד והיא באמת ראיה עצומה

נראה דלדעת הירושלמי אין זה תיובתא. די"ל דלעולם לר"ש אתי משרת לטעם כעיקר ומגיעולי עכו"ם לא הוה ידעינן טעם כעיקר אליבא דר"ש. דהנה לא מבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל דאין לוקין על טעם כעיקר והתוס' בחולין (דף צ"ט ע"א) ובע"ז (דף ס"ז ע"ב) הביאו שיטה זו בשם הר"י מאורלאייניש, דקשה לשיטה זו מאי פריך הש"ס בנזיר על רבנן דלמ"ל משרת לטעם כעיקר תיפק ליה מגיעולי מדין, דהא מגיעולי מדין לא הוה לקי דלא הוה רק לאו הבא מכלל עשה ומשו"ה בעינן קרא דמשרת דהוה לאו גמור, וע"כ צ"ל דעיקר קושית הש"ס אהא דאמרי ומכאן אתה דן לכל התורה מקו"ח ומקו"ח הרי גם כן אין לוקין אף אי ילפינן מנזיר דהא אין עונשין מה"ד, (וצ"ל דס"ל להנך פוסקים דגם באיכא לאו הבא מכלל עשה נמי אין לוקין מה"ד דלא כהרב המגיד בפ"ב מה' מאא"ס ה"א ע"ש] ולפ"ז ודאי דממילא אין קושיא לר"ש כלל למ"ל משרת, דהא י"ל דאצטריך משרת לנזיר גופא לענין מלקות דמגיעולי מדין לא הוה ידעינן דלקי אבל משרת הוא לאו גמור ולקי, אנא אפי' להפוסקים דקיימו בשיטת ר"ת שם דלוקין על כל טעם כעיקר דאמרינן אהדריה קרא לאיסורא קמא כדאיתא בתוס' חולין וע"ז שם. מ"מ מקום יש בראש להניח הנחה אחת ועמה תתיישב קושית התוס', דהנה התוס' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) הביאו דהר"ר יוסף הקשה דנזיר דקיל מכל שאר איסורין מנ"ל גביה דטעם כעיקר, ותירץ דגם במדין היו מגעילין הכלים הבלועין מיין שאסור לנזיר עייש"ה, ויש מקום לומר דהפוסקים הנ"ל דס"ל דלוקין על טעם כעיקר לא ס"ל תירוצו של הר"ר יוסף דגם נזיר נוכל למילף מגיעולי מדין שהיו מגעילין כליהם מיין, דהרי לפי המבואר בתוס' נדה ודף ל"ב ע"א) ד"ה ר"מ היא וכו' דמבואר מדבריהם דס"ל דר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא, דלא כשיטת התוס' בחולין (דף י"ב) דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן, והרי גם הרשב"א בחידושיו לחולין שם ס"ל דלר"מ חיישינן למיעוטא מן התורה ולכן נדחק שם אהא דלא פרכינן לר"מ מבשר תאוה די"ל דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר עיי"ש, והנה הר"ן בע"ז (דף כ"ט) הקשה דלמ"ל לאסור סתם יינם משום גזרת בנותיהן תיפק ליה שיש לאסור משום גזרת יין נסך גמור ותירץ דיין שנתנסך לע"ז מיעוטא הוא ולא חיישינן למיעוטא, והרמב"ן היה מוסיף בה עוד דברים דלשמא נתנסך לעכו"ם לא חיישינן דא"כ לא הוה מזבין ליה עכו"ם עכ"ל הר"ן, וא"כ לפי המבואר בתוס' מכות (דף ז' ע"א) ובכורות (דף כ') דגם ר"ע ס"ל כר"מ דחיישינן למיעוטא א"כ אזדי ליה תירוץ הר"ר יוסף די"ל דשם הצריכו להגעיל מחשש יין נסך גמור דהתם בגיעולי מדין הרי ליכא סברת הרמב"ן דא"כ לא הוה העכו"ם מזבין לה דהרי ישראל לקחו מהם בע"כ בחזקת מלחמה, ואי משום דהוה מיעוטא כתירוץ הר"ן הא ר"ע חייש למיעוטא ונשארה קושית הר"ר יוסף ז"ל, והר"ר יוסף בעצמו אפשר דס"ל כשיטת התוס' בחולין דמאן דחייש למיעוטא מדרבנן הוא דחייש ולא מה"ת וע"כ דהיה הגיעול משום יין היתר משום נזיר, אבל להסוברים דמאן דחייש למיעוטא מדאורייתא הוא דחייש קשה, אכן באמת בעיקר קושית הר"ר יוסף י"ל דהנה לכאורה קשה אף לפי גירסת רש"י ותוס' דלא גרסי בדברי ריו"ח וכל, ולא מחלקי בין לישנא דכל לבין לישנא דוכל, הא עכ"פ ר"ע ודאי דריש כל וא"כ מאי פריך ור"ע טעם כעיקר מנ"ל והא שפיר י"ל דר"ע דריש טעם כעיקר ממשרת והיתר מצטרף לאיסור יליף מכל, וע"כ לומר דבאמת אין הקושיא דמנ"ל לר"ע בנזיר גופא טעם כעיקר, אלא דהכי פריך כיון דחזינן דר"ע ס"ל בכל האיסורין אין היתר מצטרף לאיסור ובנזיר היתר מצטרף לאיסור, ושאר איסורים לא ילפינן מנזיר יהיה מאיזה טעם שיהיה, א"כ טעם כעיקר בשאר איסורין מנ"ל וע"ש דזהו ודאי מוכח דר"ע אית ליה טעם כעיקר בשאר איסורין, וע"ז שפיר משני דבשאר איסורין יליף מבשר בחלב או מגיעולי מדין, ואחרי שזכינו לזה ממילא לא קשה קושית הר"ר יוסף דמצינו למימר דבנזיר גופא שפיר ידעינן טעם כעיקר מכל דדרשינן ליה ודו"ק, וא"כ גם לר"ש לא קשה מידי די"ל לר"ש אצטריך משרת לטעם כעיקר בנזיר גופא דלא ידעינן ליה מגיעולי עכו"ם משום דנזיר קיל הוא משאר איסורין, ודו"ק בזה היטב שקצרתי כאן מאוד לפי שכל ענין היתר מצטרף לאיסור אין כאן עיקר מקומו ובא כאן