תקנת עזרא (מעילה) קיז

נבלות לענין טומאה, אבל לפי' הראשון שהוא של ש"ס דילן דלענין מלקות איירי הלכה כר"ש דאין מצטרפין וכ"כ הרב מתן בסתר בשם החק נתן, וקמסייע מהרמב"ם דפסק בפט"ו מה' מאא"ס הי"ד דמצטרפין לענין תערובות ולענין מלקות פסק שם בפ"ד הט"ז ובפי"ד ה"ה דכל האיסורין שבתורה אין מצטרפין, ועיין בתוס' שבת (דף ע"א) ד"ה משני מינים ושם (דף פ"ט ע"ב) ד"ה אסורין ומצטרפין הנ"ל ובזבחים (דף ע"ח פ"א) ד"ה הפגול ובר"ש ערלה פ"ב משנה י"א, והנה הרמב"ם בפ"ד מה' מאא"ס פוסק דאע"ג דאין איסורין מצטרפין למלקות מ"מ נבלה וטרפה מצטרפין, ונושאי כליו לא הערו מקורו והמגדול עוז כתב וז"ל וכן בהמה טמאה עד תחילת נבלה היא במס' מעילה פרק קדמ"ז דף ט"ז עכ"ל, ולפנינו בגמ' אין לזה זכר שיהא נבלה וטריפה מצטרפין בכל הפרק הזה, ונראה דמקורו הוא מהספרי פ' ראה סי' ק' דשם איתא לא תאכלו כל נבלה אין לי אלא נבלה טריפה מנין ת"ל כל נבלה עכ"ל הספרי, ור"ל דהוה מצי למיכתב נבלה וכתיב כל נבלה להורות דתחילת הנבלה שהיא הטריפה נמי בכלל לאו זה ומשו"ה מצטרפין דאתי בלאו אחד, והג"מ מלבי"ם ז"ל בפירושו שם עזב את הפשט הפשוט כאן והלך במח"כ בדרך רחוקה מהפשט, ולענין איסורין מבטלין זא"ז עיין באו"ה כלל כ"ז דין יו"ד ובתוס' זבחים (דף ע"ח) ד"ה הפגול והנותר ובשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים להקצות סי' ד' ודו"ק

שם בגמ' ומי צריך ר"ש לצרופי וכו' פשוט דקושית הגמ' כאן היא רק. אליבא דר' ירמיה משמיה דר"ל במכות (י"ז ע"א) דר"ש מחייב גם אקמח בכל שהוא, אבל לרב ביבי שם משמיה דר"ל דר"ש אינו מחייב בכ"ש רק בחטה מפני שהיא כברייתה אבל קמח או פת ויין ודכותם דאינם כברייתם גם לר"ש בעינן שיעור גם למלקות מתניתין אתיא כפשטה, דכל מחלוקת ר"ש ארבנן היא רק דס"ל דבריה שאינה נשמה נמי חשובה בריה, ובזה תירצתי מכבר קושית הפליתי ותוס' הגאון רע"א במשניות פ"ג דמכות על התוס' דחולין (דף צ"ו סע"א) שהקשו דלר"ש יאסרו תרומה וערלה וכלאים את תערובתן בכ"ש ע"ש והקשו הגאונים דילמא לר"ש דס"ל כ"ש למכות אין חשיבות בריה בעולם כלל ע"ש בדבריהם, וכתבתי לתרץ בפשוטו דקושית התוס' בחולין שם היא אליבא דרב ביבי דס"ל דגם לר"ש בריה חשובה היא, וא"ת דלפ"ז מנ"ל להתוס' כאן ד"ה תני אין צריכין לצרף להקשות מהא דע"ז ולחדש דע"י תערובות מודה ר"ש דבעינן שיעור נימא דהש"ס דע"ז אזלה אליבא דרב ביבי וסוגיא דידן אליבא דר' ירמיה, י"ל משום דשם במכות תניא כוותיה דר' ירמיה וגם סתמא דש"ס כשבועות (דף כ"א ע"ב) כר' ירמיה אזלה, משו"ה דוחק הוא לומר דסתמא דגמ' בע"ז שם אליבא דרב ביבי אזלה ודו"ק בזה היטב

ודע דכבר העליתי בספרי תקנת השבים סי' נ"ח דגם לענין מעילה דקיי"ל הזיד במעילה לוקה נמי ס"ל לר"ש דלוקה בכ"ש ולא בעינן שיעור פרוטה, רק לענין קרבן מעילה בשוגג בעינן שיעור פרוטה [אף דלכאורה כיון דטעמיה דר"ש הוא משום דאחשביה כמו שיתבאר לקמן בתוס' ד"ה תני ובמעילה דתליא בשו"פ לא שייך אחשביה כמש"כ הר"ן בקידושין דאינה יכולה לומר לדידי שוה לי פרוטה על פחות משו"פ ע"ש] ומשו"ה יש סברא בשבועות (דף כ"א ע"ב) שם דר"ע ס"ל כר"ש בכל התורה כולה אף דאיהו בעצמו קאמר בכריתות ודף ט"ו) דקיי"ל צירף את המעילה לזמן מרובה ור"ש עצמו קאמר שם כן משמיה דר"ע, ושם בספרי ביארתי זה ככל הצורך וכאן הנני מקצר

בתוס' ד"ה תני אין צריכין לצרף וכו' והש"ס קיצר הלשון ולא הביא רק קצת חן המשנה עכ"ל, בתוס' בכורות (דף כ"ז ע"ב) ד"ה וכי הזאה וכו' כתבו בזה במעט יותר אריכות וכתבו דרק כשמביא הש"ס משנה מסדרי זרעים וטהרות דרכו לקצר ולהאריך כפי הצורך. אך במנחות (דף יו"ד ע"ב) ד"ה והרי זריקה כתבו דדרך הש"ס בכל מקום לקצר המשניות ובזבחים (דף כ"ד ע"ב) כתבו כבמנחות ועיין גם בשמ"ק לכתובות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה איתיביה ר"ה

באו"ד וא"ת מאי צירוף בעי התם הא אית ליה כ"ש למלקות וי"ל דהיינו דוקא כשהאיסור בעין ואכלו אבל התם מיירי כשהוא בתערובות וכו' עכ"ל, הנה כן כתבו התוס' גם בע"ז (דף ס"ח) ובנזיר (דף ל"ו ע"ב) וז"ל התוס' בנזיר שם, ועוד תירץ נ"ע דשפיר אצטריך משרת לצירוף דהא דקאמר כ"ש היינו כשהוא בעינא אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר וכה"ג אמר אביי במנחות (דף נ"ח) ברייתא אין לי וכו' דבתר דמרבינן מקרא מקצתו דהיינו חצי זית מצריך קרא לעירובו עכ"ל, ומ"מ פריך כאן הש"ס שפיר ומי בעי ר"ש צירוף דדוחק לומר דמיירי בשכבר מעורב הערלה וכלה"כ בהיתר דהרי כל פרקין מיירי בצירוף ב' איסורין גרידא בלא תערובות היתר, והנה ידוע בבתי מדרשות הקושיא שהקשו רבים על דברי התוס' האלה מסוגיא דשבועות (דף כ"א ע"ב) דבעי התם למימר דר"ע בעלמא נמי כר"ש ס"ל דכל שהו למלקות, ופריך ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד דכר"ש ס"ל למ"ל צירוף. ולדברי התוס' כאן דבתערובות מודה גם ר"ש דבעינן כזית מאי פריך הש"ס הא נזיר ששרה פתו ביין תערובות הוא ומשו"ה בעינן צירוף,, וכבר נאמרו ונשנו בקושיא זו תירוצים שונים עיין בנו"ב מהדו"ק בחיו"ד סי' צ"א ובאבני מילואים להקצוה"ח בשו"ת שבסוף הספר סי' י"ג ובח"ס בחידושיו למס' ע"ז שם ובעוד אחרונים, ורבים התנבאו בסיגנון אחד לתרץ קושיא זו ע"פ מש"כ הריטב"א במכות שם בשם הרמ"ה דטעמיה דר"ש דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד הוא, כיון דמלקות ליכא רק במזיד א"כ כיון דאכל כל שהו במזיד אחשביה להכל שהו וחייב עליו אבל קרבן דאתי רק אשוגג ולא אמזיד לא שייך אחשביה כיון דהוא סבר שזה היתר משו"ה אינו חייב קרבן אלא בכזית עכ"ד (וזהו דלא כהתוס' שבועות (דף כ"א ע"ב) שכתבו דלר"ש קרבן תלוי בכרת וכרת לא הוה אלא בכזית ולסברת הרמ"ה כרת דבמזיד הוא נמי יתחייב בכל שהו אך י"ל דגם להרמ"ה עיקר תלוי בהתראה שכשקיבל ההתראה אחשביה להמשהו וזה שייך רק לענין מלקות דבעי התראה אבל כרת הרי לא בעי התראה ודו"ק] ולפי יסוד זה שפיר כתבו התוס' דבתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית למלקות דהרי אין לנו ראיה דאחשביה כיון דעם ההיתר יש הרבה, אבל כ"ז אם עיקר התערובות מה שנתערב נעשה בשוגג או מאליו, אבל אם עירב בידים משהו איסור בהיתר ואכלו הרי חזינן דאחשביה את האיסור לערבו ולאכלו ואז באמת חייב לר"ש מלקות אכ"ש אפי' בתערובות, וא"כ התם נזיר ששרה פתו ביין ולשון ששרה משמע בידים במזיד וא"כ ודאי חייב לר"ש בכ"ש ופריך הש"ס בשבועות שם שפיר דלמ"ל צירוף והדברים מצד עצמם נכונים וכ"כ בסוף ספר חות דעת ליו"ד בסוף סימן ק"י ע"ש

ויש לחקור לסברת הרמ"ה לריו"ח דס"ל בשבת (דף ס"ט) בשגג בכרת אף שהזיד בלאו חייב קרבן, אי חייב לר"ש באופן זה קרבן הואיל ואחשביה, שהרי הזיד בלאו או נימא דכיון דאילו הוה ידע שיש בו כרת לא