תקנת עזרא (מעילה) קטז

מצטרף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא דקדשים שאני דגלי קרא דמצטרפין כבפסחים (דף מ"ה ע"א), אבל אי קשיא הא קשיא שם אמתניתין דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות וכו', דפריך הש"ס וניתני ה' חטאות וכגון דאכל כזית פגול ומשני בחדא בהמה קמיירי, אלמה לא וכו' משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מיניה ורק פלגא אנחיה ע"ג המזבח וא"כ פלגא דמזבח פקע פגוליה וה"ל נותר, ומשני אי רובא וכו' אלא בכזית אחר קמיירי בשני זתים לא קמיירי, משמע בפשוטו דבכזית אי אפשר שיתחייב גם משום פגול וגם משום נותר ולדברי המפרש כאן בשם רבו הרי משכח"ל בכזית אחד שיחייב חטאת גם אנותר וגם אפיגול והיא לכאורה קושיא עצומה, אבל שבתי וראיתי דאדרבה מזה יהיה סייעתא להחק נתן דכונת המפרש כן בפשוטו היא לחייב שתים ממש, דהרי רש"י שם בכריתות בשם גליון וכן בפי' רגמ"ה שם כתבו דכיון דבכזית אחד מיירי ואי אנחיה לפלגא דזית אמזבח אין הקטרה בפחות מכזית פי' ולא פקע פגוליה ממנו, ולכאורה אמאי לא פירשו פשוט דאכזית אחד אי אפשר שיחייב שתים דהרי יהיה כל אחד חצי שיעור אלא ע"כ כדברי החק נתן דלא כהתוי"ט משו"ה הוצרכו לפרש מטעם אחר דבחצי זית אין הקטרה ולא פקע פגולו ממנו, אבל צירוף היתר לאיסור ודאי דבקדשים מצטרף כבפסחים (דף מ"ה ע"א) והפגול לגבי נותר לא גרע מהיתר וכן הנותר לגבי פגול, והא דבעינן קרא דבכל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו היינו באכל ב' חצאי הזתים זה אחר זה דאז אין לחייבו מטעם היתר מצטרף לאיסור והמפרש כאן בשם רבו כונתו באכלן בבת אחת, ודע דלפ"ז יהיה מוכח מכאן דשמואל ס"ל חצי שיעור אסור מה"ת, דהנה בזבחים (דף ע"ח ע"א) בתוס' ד"ה הפגול והנותר הקשו על רש"י וז"ל, ועוד קשה היכא מתחייב כלל משום חד מנייהו וכו' דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור עכ"ל, ולכאורה דבריהם תמוהין דהרי בקדשים קיי"ל דהיתר מצטרף לאיסור, וע"כ לומר כמש"כ שם הרב טהרת הקודש דהא דהיתר מצטרף לאיסור הוא דוקא לריו"ח דח"ש אסור מה"ת ושם איסור עליו מה"ת אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת לא שייך היתר מצטרף לאיסור אפי' בקרשים ושם אליבא דר"ל אזלי התוס', וא"כ לדברינו ע"כ דשמואל ס"ל חצי שיעור אסור מה"ת ודו"ק בזה שהראיתי לך מקום לפלפל וקצרתי מאוד

במשנה כל האוכלין מצטרפין זע"ז לפסול הגוייה בכחצי פרס, אע"ג דטומאת אוכלין וכן טומאת משקין לטמא אדם הוא רק מדרבנן מ"מ מצטרפין, ולא דמי למשנה הקודמת דפגול ונותר אין מצטרפין לטומאת ידים משום דטוי"ד היא דרבנן והוה כגזרה לגזרה כמש"כ רש"י לעיל סד"ה אלא לטומאת ידים, דכיון דטומאת אוכלין ומשקין לטמא אדם הוא משום דשמא שדי משקין דתרומה או אוכלין דתרומה לתוך פיו א"כ מה לי חדא מין אוכל או משקה מה לי כמה מינים לכן שפיר מצטרפין ואין זה גזרה לגזרה, וענין שיעורי אכילה פרס וחצי פרס ושיעור כביצה האריכו בזה בספרי האחרונים בכללי השיעורים, ועיין בשו"ת ח"ס חלק ו' סי' ט"ז ובהגהות הרש"ש בעירובין (דף כ"ט ודף פ"ב) ואין זה ענינינו כאן להאריך באלה, ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ל"ג אריכות בענינים אלה

רש"י ד"ה בני חדא ביקתא אינון וכו', כמה טעותי הדפוס נפלו בדיבור זה ובפי' רגמ"ה הוא בקצרה, אולם זה לשון הערוך ערך בקת יבמות (דף פ"ד) אלא משום בקתא פי' משום זו הסמוכה לה הה וכו' ובכתובות (דף נ"ד) תני ר"י בביתי ולא ביקתי פי' בריוח ולא בעקתי בדוחק וכו' ובמנחות (דף כ"ד) מ"ט כולהו נמי בני בקתא דהדדי נינהו ובשבת (דף ע"ז) בקתי בי עקתי פי' בית קטן וכו' ושני ענינים לבקתא יש לשון שכנות ויש לשון בית עכ"ל, ועפ"ז הארכתי מעט בכתבי וכאן הנני מקצר שלא כל מה שניתן לכתוב ניתן להדפיס. אבל בקצרה דע דמפורש במשנה דטהרות (פ"א מ"ה) דשני ושלישי ג"כ מצטרפין לעשות רביעי ור"ש גם אליבא דרב אשי מה טעם קאמר, ואפי' ראשון ושלישי נמי מצטרפין, עיין ברמב"ם פ"ד הי"ב מה' טומאת אוכלין דכחצי אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל רביעי נמי מצטרפין לקל שבשניהם והא דקאמר הש"ס כאן ומי קעביד שני ראשון היינו שלא ע"י משקה דע"י משקה ודאי עביד שני ראשון מדרבנן עכ"פ כבחולין (דף ל"ד ע"א) ובכ"מ ועי' בפירגמ"ה כאן ודו"ק ועיין בזבחים (דף ל"א ע"א) ובספר זבחי אפרים שם מה שפלפל על המל"מ פ"ד ה"א מה' טומאת אוכלין ובמקום אחר הארכתי בענינו

דף י"ח במשנה הערלה וכלה"כ מצטרפין זע"ז, והוסיף המפרש כדאמרינן גבי פגול ונותר עכ"ל, וכתב הבה"ז וז"ל ה"ה לכל איסורי אכילה שבתורה ילפינן בע"ז ודף ס"ו) מלא תאכל כל תועבה דמצטרפין לענין אכילה, ונראה דאפי' נבלת בהמה טמאה ונבלת בהמה טהורה לרב דאמר לעיל (דף ט"ז) דלענין אכילה לא מצטרפי לענין ללקות משום איסורא דלאו דנבלה אבל מ"מ מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה וצ"ע לדינא עכ"ל וכ"כ באמת גם התוי"ט דכן איתא מפורש בירושלמי דערלה שם דמתניתין ר"מ היא דכל איסורין שבתורה מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה, ומה שכתב הצ"ק על הבה"ז וז"ל ותמיה לי דאשתמיטתיה מש"כ התוס' בע"ז שם דלא ילפינן מל"ת כל תועבה דמצטרפין רק איסורין דמפורש האיסור בכל אחד לבדו אבל נבלת בהמה טמאה וטהורה דלא מפורש בכל אחד איסור לבדו רק איסור אחד לשניהם ל"ת כל נבלה לא ילפינן מל"ת כל תועבה דמצטרפין ללקות משום דהוה לאו שבכללות וכו' עכ"ל, ודבריו מרפסין איגרא דהרי צדק הבה"ז מאוד שהרי באמת יש לטמאה לאו דטומאה לחוד ולנבלה לאו דנבלה לחוד ודמי ממש לדברי התוס' בע"ז שם דמצטרפין שפיר משום לאו דל"ת כל תועבה ולא הוה לאו שבכללות ודברי הצ"ק כאן הנם פליאה גדולה, ומש"כ המפרש כדאמרינן גבי פגול ונותר היינו דאם הרוב מערלה חייב משום ערלה ואם הרוב מכה"כ חייב משום כלאה"כ כמו שפירש גבי פגול ונותר כ"כ הצ"ק והוא נכון. ודע דמירושלמי דערלה הנ"ל יש סתירה גלויה למש"כ התוס' בשבת (דף פ"ט ע"ב) דאין צריך קרא רק לר"ש אבל לרבנן בלא"ה כל האיסורין מצטרפין למלקות דלא פליגי אר"מ רק בב' מינים אבל ב' איסורין ומין אחד לא ובירושלמי הרי מפורש דמשנתינו רק ר"מ היא, ועיי"ש עוד בתוס' וקצרתי, והא דר"מ מצטרפין כל האיסורין זל"ז ס"ל משום לא תאכל כל תועבה היינו רק למלקות אבל לחטאת לא, דהרי בכריתות פרכינן משני מינים אין מצטרפין פשיטא משמע דליכא למ"ד דאיסורין חלוקין יצטרפו לחטאת, ולפי מה שנתבאר משנתינו דלא כהלכתא דרבנן הרי פליגי אר"מ ויש להאריך עוד הרבה אבל די בזה להעיר

אכן בקצרה כיון שאין הלכה כמשנתינו לפ"מ שנתבאר, א"כ הרי פלא על הרע"ב במשניות רפ"ב דערלה דפסק כמשנתינו ע"ש, וע"כ לומר דהא דפסק כמשנתינו הוא לפי פי' הב' שהוא פיהמ"ש להרמב"ם ל דמשנתינו לענין לאסור התערובות מיירי, ובהא הלכה כת"ק דמצטרפין ובעינן ששים נגד הכל בזה דומה מעט לצירוף