תקנת עזרא (מעילה) קטו

לתנא למיתני לשון ודאי אין מוציאין מידו, והיינו דנסבור תקפו כהן אין מוציאין מידו ומהני תפיסה ואם היה מספק אין מוציאין היה מהני תפיסה. משא"כ עכשיו ששנה בלשון ודאי אין מוציאין מידו נטעה לומר שאין ספק להתנא ואם ת"כ מוציאין מידו ויש להאריך בזה וצ"ע, וידע כת"ר שבשעה שכתבתי לו עמדו לפני עיני דברי התוס' במו"ק (דף ט"ו ע"ב) ד"ה לא אשארא שכתבו דמשו"ה לא פשיט הש"ס מר"א דמנודה אסור בנעילת הסנדל, לפי שי"ל דספוקי מס"ל כי היכי דמספקא לן האם גם דבריהם לא ניתן להאמר, וברגע שקראתי השגתו עברו לפני במחשבה דברי הש"ס בעירובין (דף מ"ג ע"ב) בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין וכו' האי תנא ספוקי מס"ל וגם מזה תקשי להתוס' בחולין אם לא נדחוק לחלק כמו שחילקתי בין איסורא לממונא וכו' אפרים דוב הכהן החופ"ק וועזשבלאוו והגליל עכ"ל הגאון הגדול איש האשכול הנ"ל בתשובתו אלי שנכתבה מוצאי ש"ק וישלח תרס"ד לפ"ק, והיו בינינו עוד דברים בדין טומאת ידים דפגול ונותר במקדש, ואין אני מוצא נכון להעתיקם בזה מפני שבשנת תרס"ט נדפס ספר תורת מרדכי להגאב"ד דסאפאצקין ז"ל ושם בסי' ט"ו מדבר גם הוא בענין זה ע"ד שהארכתי אני בזה, ואח"כ בשנת תרפ"ב נדפס הספר זבחי אפרים ושם מבואר כל מה שפלפלנו בזה אם שלא בשמי שם הזכירם, ולענין הדחייה שהתנא גופא מספקא ליה אע"ג שגם בפי' הרא"ש לנדרים דף ע"ג ע"א כתב כן ומעין זה כתבו גם התוס' בנזיר דף נ"א ע"א ד"ה לא גזז תבעי לך, וכן בסוכה ל"ג ע"א ע"ש וכן בב"ב דף פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה כליו של לוקח מ"מ קשה בעיני הדבר מאוד מכמה מקומות ואכמ"ל יותר בזה

והנה הצל"ח בפסחים (דף פ"ג) רצה לדון דבמקום דלא שייך טעם דעצלי כהונה כגון דבלא"ה לא היה אפשר לאכלו כשהיה כשר ומחויב להותירו לא מטמא את הידים ע"ש, ולפ"ז יהיה מיושב קושית התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) ד"ה ולד טומאה דרבנן שהקשו על רש"י שכתב כגון כלי שנטמא במשקין דא"כ איך יליף ר"מ מדברי ר' חנינא דבשר קודש שנטמא מכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה וכיון דנעשה נותר אפי' היה טהור לגמרי שורפו עם הטמאה ע"ש, ולדברי הצל"ח כיון דהא דנותר וטמא נשרפין כאחת הוא משום דעל נותר נמי יש שם טומאה דרבנן כמש"כ רש"י שם רע"ב ע"ש, וא"כ בשר קודש שנטמא מכלי שנטמא במשקין שאינו נשרף אלא אחר עיבור צורה והא דעוברין לכתחילה אלאו דלא תותירו והרי בזבח פסול ג"כ איכא הלאו כמש"כ הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ג וכן קשה בכל מקום דטעון עיבור צורה לשיטת רש"י דהיא לינה ממש, י"ל דכיון דחז"ל אסרו לשורפו מיד אינו עובר בלאו דלא תותירו דאנוס הוא בתקנת חכמים כמש"כ התוס' בשבת דף ד') הידוע] ולא שייך הטעם דעצלי כהונה שוב אינו מטמא את הידים וממילא יהא אסור לשורפה עם הטמאה ושפיר יליף ר"מ מדבריו של ר' חנינא ומיושב קושית התוס', ומזה נראה דהתוס' ס"ל דלא כסברת הצל"ח דס"ל דגם במקום, דלא שייך טעם דעצלי כהונה נמי נותר מטמא ידים משום לא פלוג, וכן מוכח לענ"ד מתוס' זבחים (דף כ"א ע"א) ד"ה מאי אין מעליהו וכו' א"נ כדי וכו' ויטמא אהי"ד ע"ש, ורש"י ס"ל כסברת הצל"ח ולא אמרינן דלא פלוג רבנן ומשו"ה גם בזבחים שם כתב רש"י רק דמצוה לשומרן כשאר קדשים ודו"ק היטב, ועיין מל"מ פי"ד מפסהמו"ק ה"ב מש"כ לענין פגל בשחיטת קטן דמטמאה את הידים ותדין משם לכאן, ויש לי לפלפל בזה הרבה אבל כבר הארכתי כאן יותר מדי ואולי יתבאר איה"ש במקו"א, ועיין בתפא"י במשניות ספ"א דפסחים

בגמ' אמר ר"י א"ש ל"ש וכו' אבל לאכילה מצטרפין, נראה דלרש"י ורגמ"ה ולהרמב"ם שהבאתיו לעיל מצטרפין גם לכרת ולחטאת לא רק למלקות, והקשה הרב קרן אורה דהרי הוה לאו שבכללות ובפסחים (דף כ"ד) כתבו התוס' דהא דחשיב באלו הן הלוקין פגול ונותר הוא משום דעיקר קרא בנותר כתיב ומניה ילפינן פגול בג"ש וא"כ אם בשניהם רק כזית למה לא יהא כלאו שבכללות, וצ"ל דכיון דעל כל חד לחודיה לקי ממילא לקי על צירופן נמי, וא"כ דוקא פגול ונותר מצטרפין אבל פגול ויוצא כיון דמלקות דיוצא לחודיה לאו מהאי קרא ילפינן כמש"כ התוס' במכות (דף י"ח) לא מצטרפין, וא"כ האי קרא דלא יאכל כי קודש הם ע"כ רק ללאו כולל לפגול ונותר אתי שיצטרפו דליוצא לחוד הא קרא אחרינא כתיב כמש"כ, וכן אם נשפך הדם הא איתא במכות שם קרא אחר מפורש ואי לפגול לחודיה הא ילפינן עון עון מנותר ואכתי צ"ע בכל זה ודו"ק היטב עכת"ד הקרן אורה, ואם שלדבריו יש לדון הרבה בכל מה שכתבתי לעיל מ"מ הביאותיו בזה מפני שמלאכת שמים היא ואין ראוי לכחד דבריו ובאמת שהמה צ"ע כמש"כ בעצמו ואכמ"ל עוד, והא דלא קאמר דפגול ונותר מצטרפין משום לאו דל"ת כל תועבה הוא דלענין חטאת לא מהני לאו דל"ת כל תועבה, ותו דזהו רק לר"מ ורבנן פליגי עליה עיין בדברינו לקמן במשנה דהערלה וכלה"כ מצטרפין

ברש"י ד"ה לא שנו וכו' כיון דגזרה דרבנן היא לא מצטרפי עכ"ל, משמע דאלו הוה מה"ת הוו מצטרפי ולענ"ד בלאו"ה לא מצטרפי משום דהוו ב' שמות והרי אפי' נבלה מטמאה וטהורה. נמי נחלקו לעיל אי מצטרפין לטומאה ולרב אסי לחד לשנא לעיל (דף ט"ז ע"א) לא מצטרפי כ"כ הקרן אורה, ולא הבינותי הדמיון להא דנבלה מטמאה וטהורה ועיין בתוס' חדשים במשניות כאן דהוו שני שמות דזה משום חשדי וזה משום עצלי וגם זה למותר והעיקר כהתוי"ט כאן ע"ש, מיהו לפי ר"ת בפסחים (דף פ"ה ע"ב) וכן בסוף פסחים דפירש משום חשדי כהונה שלא יגע בו הכהן לטלטלו ויחשדו אותו הכהנים שלאכלו מטלטלו לפיכך גזרו בו טומאה שלא יגע בו כלל עכ"ל, ולפ"ז לענ"ד גם לענין השיעור לא פליגי רק מ"ד בכזית קאי אפגול דטעם טומאתו היא שלא יחשדוהו באכילת איסור לכן השיעור הוא כאיסורו, ומ"ד כטומאתו כביצה קאי אנותר דטומאתו היא רק משום עצלי כהונה דחשד ליכא דאם היה רוצה לאכול לא היה מניח להיות נותר ודינו ככל טומאת אוכלין בכביצה, וא"כ גם לענין שיעורן מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי והוא פי' נפלא לענ"ד להמעיין שם א"כ אין מצטרפין גם משום דאין שיעורן שוה ודו"ק בזה היטב

ד"ה אבל לענין אכילה וכו' ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זע"ז לחייב עליהן משום נותר ומשום פגול עכ"ל. כבר כתב התוי"ט דלא לחייבו שתים קאמר שא"כ אתה מחייבו אפחות מכשיעור, אלא לענין מלקות לחייבו בין אם התרו בו משום נותר ובין אם התרו בו משום פגול עכ"ל, ולשון המפרש ודאי דלא משמע כן והרב חק נתן בכריתות מקיים דברי רש"י כפשוטן דאין זה חצי שיעור דמצטרפי, זה לזה וזה לזה עד דחשוב כל אחד זית שלם, וזהו סייעתא לדברי הגליון שהביא רש"י ז"ל בכריתות (י"ד ע"א) שם, והנה אין סתירה לזה משבועות (דף כ"ג ע"ב) אהא דאר"י פרוטה מכולן מצטרפת ועיין רש"י שם, ובהגהות הר"ץ חיות שם אהא דפריך הש"ס א"ה אמאי