תקנת עזרא (מעילה) קיד

דבריו בזבחים (דף כ' ע"ב) ובחגיגה (דף י"ח ע"ב) ד"ה ולקודש שכתב לאכול שלמים או חטאת ואשם שתמה בעל מנחת חינוך הא חטאת ואשם נאכלין בפנים ואין טוי"ד במקדש ועיין בהגהות הג"מ ר' יוסף נאטאנזאהן במשניות חגיגה פ"ב מ"ה, וכן מיושב הירושלמי יומא (פ"ב) ופסחים (פ"ז ה"ו) יע"ש, וכתב כת"ר שמפגול ונותר אין הוכחה שהרמב"ם בפ"ח מה' אבות הטומאה ה"ו כתב אין טומאת ידים במקדש וכו', אלא הנוגע באוכלין טמאין וכיוצא בהן בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן ואם נגע חוץ למקדש ה"ז מטמא את הקודש וכו', והחליט כת"ר כונתו שאם נטמאו ידיו במקדש ויצא לחוץ שמטמא הקדשים אף שבמקדש היו ידיו טהורות, החלטת כת"ר אינה ברורה לי כלל וספק גדול הוא לי אם כונת הרמב"ם הוא כן, והא ודאי שמש"כ הרמב"ם שאם נטמאו ידיו חוץ למקדש ונגע בקרשים במקדש שלא טמאן. אף שהשיורי קרבן בירושלמי יומא שם תמה עליו דמנ"ל הא, נאמר דמסתמא היה לו להרמב"ם איזה מקור שממנו למד דין זה ואנחנו לא נדעהו, אבל לומר שאם נגעו ידיו בטומאה במקדש דאף שידיו טהורות במקדש, כשיצא לחוץ ישובו ידיו להיות טמאות לדעתי קשה לומר כן, דהא בפסחים (י"ז ע"א) אמרו בברייתא דמשקי במ"ט דנטמאו בחוץ והכניסן בפנים טמאין וכשנטמאו בפנים והוציאן לחוץ דטהורות, וא"כ אני דן קו"ח דידים ממשקה בית מטבחייא דאע"ג דאם נטמאו בחוץ ונכנסו לפנים דטמאין אם נטמאו בפנים ויצאו לחוץ טהורים. ידים דכשנטמאו בחוץ ונכנסו לפנים טהורות לא כ"ש שאם נטמאו בפנים ויצאו לחוץ שטהורות, והרי רש"י ז"ל הסביר לנו שם הטעם שנטמאו בפנים ויצאו לחוץ שטהורין לפי שאין טומאה למפרע, ואע"ג דס"ל להברייתא דטומאת עצמן יש להן מ"מ לטמא אחרים טהורות לפי שלא ירדה עליהם תורת טומאה מתחילה לטמא אחרים, קו"ח לידים שבעת שנטמאו בפנים טהורות לגמרי ולא ירדה עליהן תורת טומאה כלל שטהורות גם כשיצאו לחוץ, ובחגיגה (דף כ"ו ע"א) ברש"י ד"ה לא יגמור וד"ה מעבירין יגע רש"י להביננו איך יהיה אחר הרגל טמא למפרע וטעמא דהתם לא שייך בידים כמובן, ונראה ללמוד כן מפשט המשנה על מחט שנמצא בבשר שהסכין וידים טהורות הובאה בפסחים (דף י"ט) שממנה למדו שאין טומאת ידים במקדש קתני ידים דומיא דסכין מה סכין טהור לעולם אפי' חוץ לעזרה (כמו שאמר רבא שם הנח לטומאת סכין דאפי' בחולין לא מטמא, ולר"י אמר רב דמוקי לה במחט טמא מת אמרו שם שהסכין טהור לפי שספק טומאה ברה"ר טהור] ה"נ ידים טהורות לעולם אפי' יצאו לחוץ, לכן נ"ל דמש"כ הרמב"ם ואם נגע חוץ למקדש ה"ז מטמא את הקודש כונתו שאם נטמאו ידיו חוץ למקדש שמטמא את הקודש שחוץ למקדש, והאי דינא דנטמאו בפנים וטעו בקדשים בחוץ לא הוצרך הרמב"ם להביא דכיון שבעת שנגעו בטומאה לא נטמאו פשיטא שאין טומאה עליהן למפרע כשיצאו, ומ"מ גם עתה אינני מחליט כן וצריך לי עיון והתבוננות

ובמקום אחר כתבתי ע"ד הפלפול בישוב הירושלמי ודברי רש"י ז"ל, דהנה הרמב"ם בפ"י מה' טו"א הט"ז כתב משקה בית מטבחיים שבעזרה וכו' טהורים לעולם וכו' ודבר זה הלכה מפי הקבלה ולא הביא הרמב"ם איך הדין בהוציאן לחוץ ונטמאו וחזרו לפנים, ומסתימת לשונו משמע שכל משקה בית מטבחיים שבעזרה טהורין אפי' נטמאו בחוץ (ואולי משמע ג"כ מלשונו דדוקא בעזרה טהורין אבל אם נטמאו בפנים ויצאו לחוץ טמאין ואף שבמראה הפנים בירושלמי חגיגה (פ"ג ה"א) ד"ה כי אנן קיימין לא כתב כן פשט דברי הרמב"ם משמע כמש"כ, ולא קשה על הרמב"ם מברייתא דמשקי בית מטבחייא (פסחים י"ז ע"א) די"ל דדוקא למ"ד דדכן לטמא אחרים וכן למ"ד דאין טומאת משקין מה"ת משום דרבנן לא גזרו במקדש, שפיר יש לחלק בין נטמא בפנים לנטמא בחוץ וחזרו לפנים דכשנטמאו בחוץ לא פקע מהם טומאה, (וכן כשנטמאו בפנים ויצאו לחוץ דטהורים לפי שלא נטמאו] אבל הרמב"ם דפוסק כר"פ בפסחים שם ע"ב דמשקי בית מטבחייא הלכתא גמירא לה דדכן ואין מבקשים טעמים בהלכה ואין דורשין אותה, ומפרשין אותה כלשונה ממש כדמוכח בנזיר (דף למ"ד) שהלכה דבן מגלח על נזירות אביו ואמרינן בן ולא בת אף שהיא יורשת כגון שבנים אין לו, משו"ה משקה ב"מ טהורין אפי' נטמאו בחוץ, וה"נ י"ל דדוקא בבית מטבחייא טהורין אבל אם יצאו לחוץ טמאין וכמ"ש, ולפ"ז נראה דטומאת ידים תלוי ג"כ בזה דרבנן נתנו על ידים דין דמשקי בית מטבחייא. ולהרמב"ם שפוסק כר"פ במשקי ב"מ ה"נ ידים טהורות במקדש אפי' נטמאו בחוץ ואולי טמאות בחוץ כשנטמאו בפנים. משא"כ למאן דלית ליה דר"פ ומשקי ב"מ טהורות דוקא אם נטמאו בפנים אבל נטמאו בחוץ ונכנסו לפנים טמאות ה"נ בידים. וכמו שבמשקה ב"מ כשנטמאו בפנים טהורות. גם בחוץ ה"נ בידים. ומשו"ה רש"י דלא ס"ל כר"פ שפיר כתב בזבחים ובחגיגה שם טומאת ידים במקדש, דמש"ל דכשנטמאו בחוץ, וכן הירושלמי דלא ס"ל דהלמ"מ דמשקה ב"מ טהור דהא מסיק שם בירושלמי חגיגה שדוקא משקין שנטמאו באוכלין טהורין אבל משקי שנטמאו בשרץ טמאין וס"ל ג"כ לפירוש הפ"מ שם שאם נטמאו בחוץ וחזרו דטמאין הן ודוקא אם לא נטמאו כשיצאו וחזרו בקדושתן הן, ושפיר מש"ל אליביה טומאת ידים במקדש כמש"כ, והנה עתה ראיתי בצל"ח בסוגיא דר"ח לן הכהנים אות ק"ג שכתב כמש"כ בעזה"ש ופשיטא ליה דלכו"ע אם נגעה טומאה בפנים והוציאן לחוץ שטהורין הן שכיון שלא ירדה עליהן טומאה איך יטמאו למפרע וא"כ ה"ה בידים וכמש"כ בתחילה

על מה שדחיתי קושיתו דאמאי לא פשטו האיבעיא דיוצא ממשנה דמעילה דלהתנא גופא ספוקי מספקא ליה, כתב כת"ר שאם נבוא לידי מדה זו יבוטלו הרבה פשיטות בש"ס ועוד דהא התוס' בחולין (דף קל"א ע"ב) ובשבועות דף מ"ט ע"א ד"ה איסר כתבו מפורש דלא משמע ליה שיהא ספק לתנא, וסיים כת"ר דלומר דמספקא ליה להתנא לא ניתן להאמר כלל, הנה בכתובות (דף ע"ג ע"ב) תירץ רבא האי תנא ספוקי מספקא ליה אף שלא נמצא שם תנא חולק, וכן בברכות (דף ל"ו) ב"ש ספוקי מספקי להו וכן בב"ב (דף פ"א ע"ב) וכאלה רבות בש"ס לאין מספר, ובודאי דנוכל לומר דמשו"ה לא תני תנא איזה דין משום דמספקי ליה, ומש"כ התוס' בחולין שם כונתם דכיון דתני אין מוציאין חידו בלשון ודאי אין לומר שספק הוא לתנא דא"כ הול"ל דמספק אין מוציאין מידו. אך גם ע"ז יש לפקפק מגמ' דב"ב הנ"ל דפריך ומי מספקא ליה הא קתני לפי שלא קנה קרקע, אבל אם לא היה שונה לפי שלא קנה קרקע לא הוה קשה ליה והו"א שמביא מספק, ואולי י"ל דהלשון מביא ואינו קורא משמע דספק לו, אבל עכ"פ קשה עליהם מסוכה (דף ל"ג ע"א) כיסהו הרוח חייב לכסות וכו' או דילמא ספוקי מס"ל ופירש"י ספוקי מס"ל לתנא ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי אף דלשון התנא הוא בלשון ודאי, ואולי נאמר דבאיסורא גם התוס' מודים ששונה התנא לשון ודאי לחומרא אף דרק מספקא ליה משום דלא תצא ע"י לשונו תקלה, משא"כ בממון לא הו"ל