תקנת עזרא (מעילה) קיב

שליחות, אבל הרי לא יוכל להתעכב לדבר עמה הרבה שצריך למהר ללכת בעיקר שליחותו שנשלח עליה, לכן נצרכה לכמה מלאכים שזה הגיד לה מעט דברים וזה מעט דברים עד שנשלם כל ענין הנצרך וההסבר יקר ונעלה

שם והיינו דאמר ראב"י אני ראיתיה בעיר וכו', גם בשבת (דף ס"ג ע"ב) אמר ראב"י אני ראיתיו בעיר רומי וכתוב קודש לה' בשיטה אחת, ובנדה (דף נ"ח) אמר ראב"י דבר זה הורותי בעיר רומי לאיסור, ובתוספתא דמקואות פ"ד אמר ראב"י הלכה זו הורותי בעיר רומי לטהרה, וביומא (דף נ"ג ע"ב) שאל ר' מתיא בן חרש את רשב"י ברומי וכי מאחר שר' אליעזר מלמדינו וכו ושם ביומא (דף פ"ו ע"א) שאל ר' מתיא ב"ח את ר' אלעזר בן עזריה שמעתי ארבע חילוקי כפרה וכו' וקשה דהא ר' אלעזר בן עזריה תלמידיה הוה כדאיתא שם וביומא דף פ"ד ע"א) ברש"י ד"ה ה"ג ה"נ מסתברא ואיך שאל רמב"ח ממנו כמו שהקשה הרש"ש שם והביא גירסא אחרת מאבות דר"נ, ולי היה נראה דגבי ד' חילוקי כפרה צ"ל שאל רמב"ח את ר' אלעזר ב"ר יוסי ששאל ממני אז בהיותו ברומי עם רשב"י ודו"ק שקצרתי והנה שאלני חכם אחד שמא היה טיפי הדם מהא דגידר טיטוס את הפרוכת ויצא דם כדאיתא פרק הניזקין, אבל לקמ"ד להמעיין ביומא במקומו שהיו הטיפין כמצליף וק"ל

ברש"י ד"ה עיקם פיו וכו' והאיך נתרפא מפורש התם עכ"ל ובפי' רגמ"ה איתא דראב"י נפל בחולי אסכרה והיה יושב בספינה וכשנזכר רשב"י על תנאו התפלל ודרס אחד הספנים על צוארו ויצא האסכרה מגרונו ונתרפא עכ"ד, ובסדר הדורות בערך ראב"י כתב וז"ל ורש"י כתב שענשו ונפל בחולי אסכרה וכשנזכר מה שנדר לאביו ביקש עליו רחמים ויצא האסכרה מפיו לפיו של אותו ספן עכ"ל וברש"י שלפנינו ליתא כל זה וגם בפרגמ"ה ליתא שנכנס האסכרה לפיו של הספן ולמה באמת יעניש להספן שלא חטא לכאורה וצ"ע, ודע דכל המעשה דהספינה מבואר בפי' קדמון הנדפס מכ"י בדפוס ווילנא היה בנסעם לרומי ולא בחזירתם מרומי, ואין לנו מקור לכל זה שנאבד מאתנו עד היום הירושלמי מסדר קדשים כידוע, וה' ימלא לנו את החסרון ויגלה לנו טמירין עמיה שרי נהורה, ובלשון עיקם פיו עיין צ"ק שכתב בזה דבר מחודד והא ששלחו לרשב"י לפי שמלומד בנסים אף שאין סומכין על הנס כבשבת דף ל"ב ובכ"מ, באין עצה שאני כבתענית דף כ"א דשלחו לנחום איש גם זו מה"ט שמלומד היה בנסים בשגם כאן עמד כל הדת בסכנה

במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין, לפ"מ דמפרש בגמ' דלענין טומאת ידים איירי שייכה משנה זו למשנה הקודמת דקאמר זה הכלל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין, להכי סמיך ליה משנה זאת לומר דפגול ונותר אף דטומאתן ושיעורן שוין אין מצטרפין לטומאת ידים דמדרבנן היא והקילו בה, ומאן דס"ל דמשנתינו לענין אכילה איירי כמו שנבאר בגמ' איה"ש אין זה שייך לדלעיל רק דיני צירוף אשמעינן תנא, ולא חש התנא להפסיק בין דיני הטומאות עם דין האכילה שהרי לקמן מפסיק עם משנה דהערלה והכלאים נמי בין דיני טומאה דמשנה שלפניה היא האוכל שנטמא ושלאחריה היא הבגד והשק דשניהם לענין טומאה אלמא דאין קפידא בזה

בגמ' אר"י א"ש לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לאכילה מצטרפין, מלשון אלא לטומאת ידים משמע דלאכילה אף לכרת מצטרפין דקרא דלא יאכל גבי נותר כתיב שהוא בכרת ואמרינן אהדריה לאיסורא קמא, וה"נ משמע מהרמב"ם פי"ח ה"י מפסוהמו"ק שכתב האוכל כזית מבשר קדשים שנותר במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת וכו' שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הם והפגול והנותר מצטרפין זע"ז לכזית עכ"ל, ועיין במשנה למלך שם, הרי כמעט מפורש דלחטאת וכרת נמי מצטרפין דלא כמש"כ התוס' בשבת (דף ע"א ע"א ודף פ"ט ע"ב) עיי"ש ובר"ש פ"ב משנה י"א דערלה שכתבו דרק למלקות מצטרפין ולא לכרת, וטעם לזה עיין בהגהות חשק שלמה בכריתות (דף י"א ע"ב) ע"ש ועיין במל"מ בה' שבועות פ"ד ה"א ודו"ק, ומ"מ אף אם נימא דלכרת לא מצטרפי יהיה מאיזה טעם שיהיה נמי א"ש דקאמר דמשנתינו לטומאה איירי ולא קאמר לענין כרת דאכילה, דלענין אכילה לא הו"ל לתנא לומר סתם דאין מצטרפין כיון דלמלקות מצטרפין וק"ל

ולענ"ד לאו כו"ע הכי ס"ל דמשנתינו לטומאת ידים תנן, דהנה בפסחים (דף פ"ה ע"א) איתא תנן התם הפגול והנותר מטמאין את הידים וכו' אבעיא להו יוצא גזרו רבנן טומאה או לא ונשאר בתיקו, והקשה שם הצל"ח דמאי קמבעיא ליה הרי אם איתא דגזר טומאה גם על היוצא אמאי לא חשיב גם יוצא במשנה שם והו"ל לתנא לומר הפגול והנותר והיוצא מטמא אהי"ד, ותירץ הצל"ח שם דרק בקדק"ל איבעיא ליה אי גזרו טומאה על היוצא אבל בקדק"ד כיון דרק כהנים עסקי בהו ודאי דלא גזרו בהו טומאה, וא"כ י"ל דגזרו טומאה גם איוצא דקדק"ל והא דלא קתני לה במשנה שם משום דדומיא דפגול ונותר קתני דשייך גם בקדק"ד עכת"ד, ואין אני נכנס לדון אם מסתבר תירוץ זה אבל בעיני אכתי קשה למה לא פשיט האיבעיא שם ממשנתינו דתני הפגול והנותר אין מצטרפין ומפרש רב יהודא א"ש דלענין טומאת ידים תנן, ואי ס"ד דגם איוצא גזרו רבנן טומאה הו"ל לתנא לומר הפגול והנותר והיוצא אין מצטרפין מפני שהן ג' שמות ותירוץ הצל"ח אין לומר כאן דהרי כל הפרק דקדמ"ז יצא מכלל המס' ללמדינו דיני צירוף, וכיון דאתי לאשמעינן דין צירוף דפסולי המוקדשין לענין טומאת ידים לא הו"ל לשייר דין יוצא נמי דמאי נפ"מ אי שייך בקדק"ד נמי או בקדק"ל לבד, וע"כ לומר דעל יוצא לא גזרו כלל טומאת ידים ולמה נשאר הש"ס שם בתיקו, ותו דלכאורה הא דהוציא רב יהודא מתניתין מפשטה ומוקי לה לענין טומאת ידים הוא דוחק כיון שאין לטוי"ד זכר במשנה, יקשה למה לא נימא דבאמת משנתינו לענין אכילה תנן ופליג תנא דידן אדר"א דאמר כל שבקודש פסול וכו' ליתן ל"ת על אכילתו, ולומר דא"כ קמפסיק תנא עם דין אכילה בין דיני הטומאות הרי כבר הוכחתי במשנתינו דאין זה קפידא כלל ע"ש, אלא ע"כ דדחיק ליה דאי ס"ד דתנא באכילה קאי ופליג על ר"א אמאי קחשיב רק פגול ונותר הו"ל למיחשב כל פסולי המוקדשין דאין מצטרפין זה עם זה כגון יוצא וטמא וכו', או דהו"ל לתנא לומר כל פסוהמו"ק אין מצטרפין זע"ז, אלא ע"כ דלא מיירי רק בטוי"ד דלא שייך בכל פסוהמו"ק רק בפגול ונותר, וא"כ הרי מוכח עכ"פ ממשנתינו דאיוצא לא גזרו טוי"ד

אכן דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקו"א, דהנה בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ב) וכן גם בסוף פרק ערבי פסחים איתא בזה"ל ר' סימון בשם ריב"ל בשם בר פדיה הפגול והנותר מצטרפין לטומאת הידים עד כדי עונשן בכזית, מהו שיפסלו בתרומה קו"ח אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה הן עצמן לא כ"ש, ההן יוצא מה את עביד ליה מטמא אהי"ד או אינו מטמא את הידים וכו' עכ"ל הירושלמי, וע"ש דהאיבעיא דיוצא תלוי בהאיבעיא דתרומה וחדא מגו חדא קמבעיא ליה