תקנת עזרא (מעילה) קח

ממקצת המת אינו מטמא וזו לא שמענו, והתוס' בפי' הראשון הוסיפו על פי' רש"י רק הגירסא דגרסי והוא דעודן בו פי' בעוד הדם בלוע בבשר השרץ, וביתר הדברים המה הולכין בשיטה אחת עם רגמ"ה והמפרש ההולך בעקבות הרגמ"ה, והנה בברכות ודף ל"ז ע"ב) קאמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול, ופירש"י ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותין מכזית ולא מברכין המוציא ואין יוצאין בהן ידי חובת מצה עכ"ל, ולפירש"י והתוס' כאן יהיה סברת רב יוסף כאן במעילה ושם בברכות חדא סברא ולשיטתיה אזיל, וכיון דהתם פסקינן כרב ששת דבכל ענין מברכין עליהן המוציא עיין רמב"ם פ"ג מה' ברכות ובשו"ע או"ח סי' קס"ח ממילא כאן נמי אין הלכה כרב יוסף ובכל אופן מצטרף ומטמא וה"ה לענין אכילה דנמי מצטרפין בכל ענין לכעדשה (ועיין יומא (דף פ"ד ע"ב) לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו ע"ש ברש"י והרי"ף והרא"ש מפרשי שם להיפך לפי גירסתם בגמ' ע"ש, ובברכות ודף נ' סע"א) אמר רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם והיא מעין דמיון סברת רב יוסף, ובחולין (דף ק"ז ע"א) מי רביעית נוטלין לאחד ואפי' לשנים משום דקאתו משירי טהרה, ועוד בחולין שם (דף ק"ח ע"ב) חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו, ופריך מה נפשך אי מצטרפין וכו' לעולם לא מצטרפין ובבא מיורה גדולה ע"ש ברש"י ועיין בהגהות הרש"ש סוף פ"ט דחולין ודו"ק] אולם א"כ הו"ל לרב יוסף גם כאן לומר כלישנא דהתם בברכות כאן בבא משרץ שלם כאן בבא משרץ שאינו שלם ולא בלשון כאן בכולו כאן במקצתו, אכן רבינו ניסים גאון בתוס' ד"ה והא אר"י כאן פירש דלשון כאן בכולו כאן במקצתו אנגיעה קאי ולא אשרצים או על דם המת, ולא איירינן כאן בענין חשיבת דבר הנפרד משיעור גדול ושלם או משיעור קטן ואינו שלם ודם השרץ ובשרו הוא בפשוטו כדפירש"י ולא בעודן בו, ופירוש זה פי' נמי הר"ש ז"ל פ"ג דאהלות ומסיק שם דהא דמצטרפין בשרץ לענין מגע גזה"כ הוא דיש נוגע וחוזר ונוגע מריבוי דהטמאים, וגבי נבלה רק למשא מצטרפין ולא למגע דבנבלה אין נוגע וחוזר ונוגע, וא"כ יש בשרץ שלשה דינים חדשים, חדא דמצטרפין שרץ ושרץ אף דנוגע וחוזר ונוגע מקרא דהטמאים, שנית דדמו מטמא כבשרו מקרא דוזה לכם הטמא כדלקמן בסמוך משא"כ בנבלה, ושלישית דדם השרץ עם בשר של עצמו ואותו שרץ מטמא אף בנגע רק במקצתו כאלו נגע בכולו משום דכמחוברין נינהו, וא"ת מנ"ל האי דין השלישי דהא קרא דוזה לכם הטמא אצטריך לעיקר הדין דדם השרץ מטמא, וכי תימא דדם בכלל בשר הוא ולא בעינן קרא דדם מטמא כדבעי התוס' למימר בריש סנהדרין וע"כ אתי קרא דוזה לצירוף, ואם בכולו הא ידעינן מהטמאים ע"כ אתי קרא דוזה לכם הטמא לצירוף אף אם נגע במקצתו לעשותן כמחוברין, א"כ הרי תשאר קושית התוס' שם דמנלן דדם מטמא בכעדשה ולא בעינן כדי שיקרוש ויעמוד על כעדשה אליבא דכו"ע בין למ"ד דם אינו בכלל בשר ובין למ"ד דם בכלל בשר, דליכא שום קרא מיותר ע"ז, וי"ל דממה דמצטרפין דם ובשר כיון שכן ממילא מוכח דלא בעינן בדם יותר מכעדשה, דאי לא תימא הכי אמאי מצטרפין הא לא שוו בשיעורייהו וזה נכון, והנה מסקנת התוס' בסנהדרין שם דדם אינו בכלל בשר וצריך קרא לגופיה דדם השרץ מטמא, וע"כ לומר דצירוף ילפינן מה"א דהטמאין דמיותר הוא כמש"כ כאן התוס' ד"ה דכתיב וא"כ יש כאן שלשה ריבויין ועיין במנחות (דף נ"א ע"ב) בתוס' ד"ה וי"ו לא דריש וק"ל ועיין בתוס' יומא (דף פ"א ע"א) ודו"ק

ופשוט דלכל השיטות איירינן כאן רק לענין טומאה אבל לענין אכילה פשיטא דבכל אופן מצטרפי בין משם אחד בין מב' שמות, דכיון דשוו בשיעורן למה לא יצטרפו, והיינו אחר דידעינן דדם נמי מטמא בכעדשה ממילא אמרינן גבי דם נמי דכשיעור טומאתו כך שיעור אכילתו כדאמרינן גבי בשר השרץ, וממילא שיעורן שווין ומצטרפין לאכילה, אבל אי הוה אמרינן דדם השרץ אינו מטמא ממילא היה לנו לומר דשיעור אכילתו בכזית, וא"כ היו דם ובשר מחולקין בשיעורן ולא היו מצטרפין, ועיין בתוס' סנהדרין שם (דף ד' ט"א) מפורש היטב ובמנחות שם ומה שיש לפלפל ע"פ זה בריש כריתות ועיין בקרן אורה כאן וקצרתי

ובשיטת הרמב"ם בסוגיא זו גדולים חקרי לב, דהנה בפ"ד מה' אבות הטומאה כתב דדם שרץ ובשרו מצטרף לכעדשה והוא שמחובר בבשר עכ"ל, הרי משמע דגריס כאן כגירסת התוס' בפי' הראשון, אבל פלא הוא מה שפסק גם בפ"ד ה"ט מה' מאא"ס דלענין אכילה נמי בעינן שיהא הדם מחובר בבשר ואם לאו לא מצטרפי, וזהו תימה דלענין אכילה למה לא יצטרפו בכל אופן כדביארנו לעיל, ועוד פלא שלא הביא הרמב"ם החילוק בין כולו למקצתו, וכבר עמד ע"ז הלח"מ בפ"ב הי"ד מה' מאכא"ס, ובספר מים טהורים מהגאון בעל אפי"ה רצה להעמיס בדעת הרמב"ם שיטת רבינו ניסים דבנגיעה תליא מילתא דבנגע בכולו מצטרף ובמקצתו אינו מצטרף, ובזה מיושב הא דהשמיט הרמב"ם החילוק בין כולו למקצתו דסמך על מה שביאר בה' טומאת מת, וגם התפא"י במשניות כ"כ אלא באופן מהופך ע"ש ולא ראה שכבר הקדימו בזה בעל מי נפתוח במים טהורים, אבל זה נסתר מדפסק הרמב"ם דגם לענין אכילה בעינן שיהא הדם עדיין בבשר ושם לא שייך נגיעה בכולו או במקצתו, והקרן אורה כתב דדעת הרמב"ם דהדם בפ"ע אינו מטמא וע"כ באכילה ג"כ אין שיעורו בכעדשה אלא בכזית אפי' בשמונה שרצים, והביא ראיה מלשון הה"מ בפ"ב ה"ט מה' מאא"ס שכתב דדם שפירש מהן יתבאר בסמוך ששיעורו בכזית ואינו מצטרף הקל עם החמור, ולפ"ז א"ש מה דבעינן גם לאכילה שיהא הדם עוד בבשר, והולך שם ומקשה לשיטת הרמב"ם הזאת למ"ד דם נבלה מטמא ואמאי לא יטמא דם שרצים כלל בפ"ע, גם סוגיא דפ' העור והרוטב דאצטריך למכתב הטמאין גבי שרצים לצירן ורוטבן דמחלב הו"א דשיעורן בכזית וקמ"ל הטמאים דלענין אכילה שיעורן בכעדשה, וקשה אמאי הא צירן ורוטבן ודאי לא מטמא וכיון דלא מטמאין למה לא יהא באמת שיעורן בכזית כדם, אכן נלע"ד אלמלא דברי הרב המגיד הו"א דמש"כ הרמב"ם דדם שרצים שפירשו וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית והוא שיתרו בו משום אוכל שרץ עכ"ל בפ"ב ה"י מה' מאא"ס, ומקורו ממימרא דרב יהודא אמר רב בכריתות (דף כ"א ע"ב) מיירי בדם שיצא מהשרץ בחייו אבל במיתתו גם דם בפ"ע מטמא ולוקה באכילתו בכעדשה, דהרי לעיל (דף ט"ז רע"ב) אמר ר"י אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו ומוקמינן התם דבחייהן קאמר ובמיתתן שיעורן בכעדשה, וא"כ הא דאמר ר"י אמר רב גופיה בכריתות שם דגם בדם לוקין בכזית נמי ביצא הדם מחיים קאמר, והרמב"ם העתיק רק לשון הש"ס אבל דם שיצא לאחר מיתה אה"נ דגם בפ"ע מטמא בכעדשה ולוקין גם על אכילתו בכעדשה, וכיון דסתם אכילה היא בכזית רק מטעם דשיעור אכילתן כטומאתן להכי גם לענין אכילה לא יוכל להצטרף דם ובשר רק בעוד הדם בו, אבל