תקנת עזרא (מעילה) קו

טומאתו משום דכיון דאכלו הרי נחלק בפיו, והא דאמר ריו"ח בחולין שם דנחלק בפיו חייב התם הרי אכל שיעור שלם של כזית, כדאיתא שם א"ר אבר מה"ח צריך כזית אלא דבעינן שיהא גם שלם מצד שיש בו גידין ועצמות שאינן בני אכילה משו"ה שפיר אריו"ח שאפי' חלקו בפיו חייב. אבל איברים שחיובן בכ"ש שהוא מצד חשיבות השלימות לבד להכי אין שיעור אכילתן כשיעור טומאתן דעד שיכנוס לגוף לטמא הנפש כבר נחלק בפיו ואבד החשיבות ולכן אין שיעור אכילתן כטומאתן ודו"ק היטב

שם והא אמר ריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית, הוה מצי לשנויי דהא דאריו"ח דבעינן כזית בחייהן קאמר כדמשני לעיל על רב, דהא לשנויא דרבא נמי לא קאי ריו"ח אברייתא ורק מילתא באפי נפשיה קאמר עיין ברש"י, אלא דקושטא קמשני דשאר שרצים אפי' במיתתן שיעורן בכזית כ"כ בפי' קדמון בש"ס החדש דווילנא ועיין בתוס': ועיין בכ"מ ובלחם משנה ברמב"ם פ"ב מה' מאכלות אסורות ה"ח מש"כ בביאור סוגיא דידן לשיטת הרמב"ם

רש"י ד"ה דאיכא פורתא לא שמענו פירושו וברגמ"ה ג"כ ליתא, אך הצ"ק כתב דמקומו לקמן (דף י"ז ע"א) בין משני שמות מאי לאו דאיכא פורתא וכו' ואפ"ה מצטרפין וק"ל

תוס' ד"ה וקלסיה ריו"ח וכו' ולא גבאג"ב פריך דמסתבר טעמיה דריב"ח כצ"ל כמו שהגיה השמ"ק, והבה"ז נראה דמפרש להיפך דהקושיא על ריב"ח דמסתבר טעמיה דרב דליכא דפליג עליה והגיה וגם מפיק מקרא ולא מקראי פי' דמפיק מקרא דסתם אכילה בכזית, או דהכי פירושו דהתוס' קאמרי דגברא אגברא לא מצי למיפרך כיון דמסתבר טעמיה דרב ואין חולק עליו וגם מפיק מקרא, וע"כ מוכרחין אנו לומר דמברייתא פריך ולא מריו"ח דס"ל כהברייתא, ומברייתא מצי למיפרך ארב אע"ג דמסתבר טעמיה

תוס' ד"ה אמר רבא במובדלין דיבר הכתוב כבר הגיהו המגיהים בדיבור זה כראוי, והיוצא משיטת התוס' דהא דמחלק בין בחייהן לבין במיתתן הוא משום דשרצים בחייהן לית בהו טומאה, ומשמע מדבריהם דאפי' אבר מה"ח דשרץ לית ביה טומאה והא דתנן האיברים אין להם שיעור מיירי במיתתן. דהרי כתבו בד"ה וקלסיה דהוה מצי לשנויי דריו"ח איירי בחייהן ע"ש, ובמיתתן אבר שלם אפי' פחות מכעדשה מטמא וגם לוקה על אכילתו דבשרצים אתקיש אכילה לטומאה לכל מילי, בין לשיעור דכעדשה ובין לאבר כ"ש, ופריך הש"ס דנקיש נמי בהמה לשרצים דכמו דבשרצים שוה אכילה לטומאה ה"נ בנבלה יהיה אכילה שוה לטומאה וילקה על אבר שלם אפי' אפחות מכזית כמו לענין טומאה, ומשני דלא הוקשו אלא לבל תשקצו אבל לא לענין שיעורים זהו שיטתן, וקשה לשיטתן דהרי בהדיא איתא בפרק העור והרוטב דאבר מה"ח דשרצים נמי מטמא וא"כ מ"ט דרב דאמר דבחייהן דוקא בכזית נקיש כאבר שלם אכילה לטומאה וצ"ע, גם בשיטת הרמב"ם כבר עמדו הה"מ והלח"מ ע"ש בדבריהם שנדחקו, גם פירש"י ורגמ"ה כאן לחלק בין טמאה לטהורה צריך ביאור, ועוד קשה לכל השיטות דמאי פריך דנקיש בהמה לשרצים הא בקרא מפסיק עוף בין בהמה לשרצים ועוף ודאי דאין להקיש לכל מילי דאבר מה"ח דעוף לא מטמא, וע"כ מפרש הקרן אורה דהכי פריך כיון דלמסקנא קרא לא איירי רק במובדלין היינו בשמונה שרצים שמובדלין בזה דשאר שרצים שיעורן בכזית והני שמונה שיעורן כעדשה, א"כ נימא נמי דיש חילוק בין טמאה לטהורה דבטמאה נחמיר בשיעורה בין באכילה בין בטומאה דקרא דאשר הבדלתי לכם עלייהו נמי קאי, וזהו א"ש גם בעוף דעוף טמא נמי קרי מובדל ונחמיר בשיעורו דלא ליבעי כזית באכילתן, דע"כ האי לטמא דכתיב בקרא איסור אכילה נמי משמע אלא מדשני קרא בלישנא ילפינן נמי טומאה, וע"ז משני הש"ס דלא אתקשו אלא לענין בל תשקצו, ועיין ברש"י יבמות (דף קי"ד ע"ב) ובזבחים (דף ק"ו ע"ב) שנראה מדבריו שכל השרצים שיעורן כעדשה והוא נגד סוגיא דידן וכבר עמדו עליו התוס' שם, ורש"י בעצמו בכריתות (דף ד' ע"ב) כתב דלטומאה בכעדשה ולאכילה בכזית ועיין בספר חיבת הקודש בזבחים שם מש"כ בזה, ומחוורתא דרש"י ביבמות כונתו רק על מובדלין כנלע"ד ודו"ק

ודע דבלשון המשנה דהאיברים אין להן שיעור איתא בזה"ל, האיברים אין להן שיעור אפי' פחות מכזית נבלה ופחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ, וכן הובאה משנה זו בנדה (דף מ"ג פ"ב) וכאן דילג הש"ס בבא דכזית מן המת, משום דעיקר הסוגיא כאן הוא לענין הא דאריו"ח עלה דאין לוקין על אכילתן אלא בכזית, ובשר המת דאדם אין מלקות באכילתו כ לא משום בשר טמא ולא משום נבלה עיין ביו"ד סי' ע"ט סעי' א', ובביאור הגר"א שם, משו"ה לא הביא הש"ס בבא דמת כאן וזה ברור ופשוט, אלא דלדברי התוס' הרי בלא"ה ריו"ח לא קאי על כל השנוין במשנה שם גם זולת בשר אדם בין להס"ד בין להמסקנא ומ"מ דילג רק על בבא דבשר אדם וצ"ע

בגמ' א"ל רב אדא בר אהבה לרבא עיין בקדושין (דף ע"ב ע"ב) ובתוס' שם ובתענית (דף כ' ע"ב) בתוס' ד"ה א"ל, ועיין בספר סדר הדורות אות רב אדא בר אהבה

דף יז א"ל כי קמקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא עכ"ל הגמ', אע"ג דהיקש בהמה לשרצים סתמא נאמר מ"מ שפיר קאמר הש"ס דלאו לכל מילי אתקיש וכן מצינו בתענית (י"ז ע"ב) ובב"ב (קט"ו ע"א) ובמנחות (ע"ד ע"א) לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר ועוד בכמה דוכתי

במשנה כלל אר"י כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין וכו', המפרש כאן ורש"י ביומא (דף פ"א) פירשו דטומאתו ולא שיעוריה היינו שרץ ונבלה וכן פי' הרע"ב כאן במשניות, דהם מפרשים טומאתו פי' זמן הטומאה, דבזה שניהם שווין, אף דבדיניהם אינן שווים דשרץ אינו מטמא במשא ונבלה מטמאה במשא, ולפיכך בסיפא לא טומאתו ולא שיעורו הוכרחו לפרש מת ושרץ, אבל התוס' כאן ד"ה כל והרמב"ם פי"ד מה' טומאת אוכלין ה"ה מפרשין טומאתו ולא שיעורו בשר מן המת ורקב דשווין צ ובאיכות הטומאה דשניהם מטמאין במגע ובמשא ובאוהל. רק שאין שיעורן שוה וכ"כ הרמב"ם גם בפיהמ"ש להדיא והתוס' ציירו כגון בשר מן המת ואבר מן המת והיא היא וסיפא לא טומאתו ולא שיעורו פירשו אשרץ ונבלה דגם טומאתן אינו שוה לענין משא ובדפוסים החדשים הגיהו בתוס' דצ"ל שרץ ומת והגיהו כן ע"פ פירש"י והוא טעות דהתוס' מפרשים כהרמב"ם ועיין בתוס' רע"א במשניות כאן, וידידי הגאון ר' שאול קאצינעלבויגין אב"ד דק"ק שילעל שליט"א הקשה לי על הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב דשניהם מטמאין גם במגע, והרי רקב אינו מטמא במגע כדאיתא בחולין (דף קכ"ו) וכ"פ הרמב"ם גופא בפ"י מה' נזירות ובפ"ב מה' טומאת אוכלין והיא לכאורה קושיא עצומה, והשבתי לו ע"פ מש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש באהלות (פ"ב מ"ב) בזה"ל ואמרו אינו חיבור לטומאה