תקנת עזרא (מעילה) קה

במעילה כאן מפורש דבשרצים איירי, אבל מעתה דברי רש"י נכונים מאוד דהרי התם הסוגיא הרי אביי אמרה לאביי באמת הפסוק הזה י"ל דלא מיירי כלל בשרצים הנמוכים, ואשר הבדלתי לכם נטמא היינו לאיסור כדפי' רש"י בחומש כנ"ל, ויש עפ"ז להאריך בישוב איזה מקומות אחרים עוד בשיטת רש"י אבל הנני רק מעורר

ודע דבריטב"א במכות שם עמד ג"כ על מש"כ רש"י שם דקרא דאשר תרמוש האדמה לא קאי על שרצים רק על חיות גדולות, והביא להקשות עליו מקרא דכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפרק ד' מיתות דבנחש מיירי והרי נחש שורץ על הארץ, ותירץ דההוא קרא קודם שנתקלל הנחש שהיה באמת גדול והולך על ארבע עדיין, ולענין מה דלא לקי על צרעה גם משום לאו דלח תשקצו וגו', ובכל אשר תרמוש האדמה, כתב בשם התוס' בשם הר"י מאורליינש דההוא קרא במעילה [כצ"ל] מפרש ליה בהדיא בשמונה שרצים דוקא, מדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלין דבר הכתוב עכ"ל, מבואר איפא דהר"י מאורליינש מפרש הגמ' דכאן כפירוש המפרש ורגמ"ה ולא כפירוש התוס' כאן ורש"י בזבחים דף ק"ו ע"ב, ובדעת הרמב"ם ז"ל בענין זה גדולים חקרי לב ועיין בס"ה מצות ל"ת קע"ט ובהרב המגיד ולח"מ ובמרכבת המשנה, ואני כאן אין אני יוצא חוץ לגדרי הרבה ובמק"א יתבאר איה"ש

והנה בירושלמי פסחים פ"ב איתא דא"ר יצחק אין צריך דמה שרצים הקלים עושין מאכיל כאוכל חמץ דחמיר לא שכן ומאי כתיב לא יאכל לאסור בהנאה, הא לא תאכל לא משמע איסור הנאה הדא מסייע לריו"ח עכ"ל הירושלמי, וע"ש בפ"מ ובקרבן עדה והקשה שם במרה"פ דמאי קו"ח הוא זה הא איכא למפרך דמה לשרצים שכן חיובן במשהו ע"ש, אולם לפ"מ שביארנו אין כאן קושיא דר' יצחק ס"ל כאביי דגם שרצים חיוב אכילתן בכזית וזהו מובן מאיליו

שם מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, כלומר דמקשינן אכילה לטומאה, ויש להעיר על האי כללא דכטומאתן כך אכילתן דהרי לעיל עמוד א' אמר רב ל"ש דמצטרפין נבלות זול"ז אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה לא מצטרפין דאין אחע"א הרי דלא אתקשו אכילה וטומאה להדדי לכל מילי ולמה אתקשו לענין זה שאכילה בכעדשה, אבל ע"ז אמרינן בירושלמי נזיר (פ"ו) רחב"ב אמר לא כל הנבלה התורה השוותה כל אכילות כאחת, היינו דס"ל שמצטרפין נמי לענין אכילה באמת, ובזה אפשר לבאר הא דא"ל ר' אב"א לרבא אלא מעתה בהמה נמי לפלגי בין מובדלת לשאינה מובדלת א"ל כי קמקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורא לא והמפרשים נדחקו בפירושו [ובאמת כפי' התוס' יש קושיא זו גם בירושלמי דנזיר (פ"ו ה"א) היתיב ר"א הרי אברי בהמה מטמאין בכ"ש ואכילתן בכזית] מ"מ בסוגיין הוא דוחק דהרי כבר הקשה הש"ס תחילה וקלסיה ריו"ח וכו' מיתיבי וכו' ואריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית, ועיין בתוי"ט (פ"א דטהרות מ"א) האוכל אבר מה"ח ממנה סופג אתי הארבעים וכתב הרע"ב אפי' היה האבר פחות מכזית ומביא ראיה ממשנה דטהרות האיברין אין להם שיעור, ותמיהני עליו שלא הביא הגמ' דכאן דקאמר ריו"ח שאין לוקין עליהן אלא בכזית, אבל עכ"פ צריך ביאור קושית הש"ס חלא מעתה בהמה נמי לפלגי בין מובדלת לשאינה מובדלת, אשר ע"כ נ"ל לומר דהמקשה הכי פריך כיון דרב מודה דבמיתתן מטמאין בכ"ש ואכילתן נמי בכ"ש פי' בכעדשה כטומאתן כך אכילתן, א"כ אמאי קאמר רב לעיל ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפ"ע וטמאין בפ"ע וא"כ הרי יש חילוק בין טומאה לאכילה, א"כ ליפליג רחמנא בין מובדלת לשאינה מובדלת דבהמה טמאה שאינה מובדלת לא תטמא נמי דאם תטמא א"כ יהיה חילוק בין טומאה לאכילה דמטמא ואינו עובר על לאו דאכילה, ומשני כי אקשיה רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא, פירוש דאכילה וטומאה שווין באמת בעצם והא דאטמאה לא חל איסור נבלה הוא משום דאאחע"א משו"ה לזה לא הוקשו אכילה וטומאה ודו"ק

שם האיברין אין להן שיעור וכו', ואמר ריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית, פי' אפי' אם אכל אבר שלם דלענין טומאה מטמא בכ"ש מ"מ לענין אכילה פטור בפחות מכזית, ובלא ריו"ח הוה אמינא דבאכל כל האבר חייב אף דליכא כזית, ואע"פ שאין אבר בלא עצם לר"ע ולרבי בחולין (דף קכ"ח) ועצם אין בו משום אכילה, ורק גיד הנשה אמר עולא בחולין (דף צ"ב) עץ הוא והתורה אסרתו, מ"מ הו"א שתצטרף אכילת העצם להבשר כשם שמצטרף לענין טומאה לעשות אותו אבר אע"ג דעצם בפ"ע אינו מטמא כלל לא לענין נבלה ולא לענין שרץ וכמו שמצטרפין לענין אבר מה"ח עיין חולין (דף ק"ב ע"א) וק"ל ובעיקר קושית הש"ס וקלסיה ריו"ח מיתיבי וכו' ועיין בתוס' י"ל ע"ד החידוד דמקשה אריו"ח לריו"ח לשיטתיה, והוא ע"פ הירושלמי הנ"ל (פ"ו ה"א) דנזיר ר' אבוה בשם ר' יוסי בר"ח טעמיה דרבי לא תשקצו וכו', אלא כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן. היתיב ר"א הרי אברי בהמה טהורה מטמאין בכ"ש ואכילתן בכזית, כר' חייא בר בא דאמר לא כל נבלה התורה השוותה כל האכילות כאחת עיין בפ"מ שם מה שפירש, ולי נראה לבאר דאפשר דלא דמי דהא דאיברין אין להם שיעור הוא מצד שהוא אבר שלם, כדאיתא בנדה (דף מ"ב) וא"כ כיון דאוכל אבר מה"ח א"כ קודם שיגיע לתוכו הרי נחלק בפיו לשנים וא"כ איך יתחייב בכ"ש משום שמטמא להנפש הרי כבר אין לו שיעור לטמא הנפש, אך זה תלוי בהא דחולין (דף ק"ג הובא בתוס' לעיל ע"א) כי אתא רב דימי אמר בעי מיניה ר"ל מריו"ח חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור מבפנים מהו א"ל חייב, כי אתי רבין אמר חלקו מבחוץ פטור לכו"ע מבפנים ריו"ח אמר חייב ר"ל אמר פטור ריו"ח אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר פטור אכילה במיעיו בעינן וליכא וכו', ור"א אמר אפי' חלקו מבחוץ נמי חייב וכו', וא"כ ר"א לשיטתיה שפיר מקשה בירושלמי שם דכיון דהאיברים אין להם שיעור למה אינו חייב א"כ נמי באכילתן במשהו. והא אכילתן שוה לדין טומאתן, אלא ודאי אע"ג דבמגע מטמא בכ"ש מ"מ באכילה כזית דוקא בעינן, וע"ז אמר וקבלה כאינש דאמר על דיניה קבליה, פי' מה שהקשה ר' אלעזר אינו קושיא רק לשיטתיה אבל לדידן לא קשיא דהא דאיברים אין להם שיעור הוא מצד חשיבות השלימות וא"כ כשאכלו ליכא שלימות ורק בטומאה במגע כשהוא שלם אז חשוב, ומשו"ה פריך כאן וקלסיה ריו"ח דא"כ אם אכלו לאבר מה"ח נמי יהא חייב ואע"ג דחלקו בפיו הא ריו"ח ס"ל דחלקו בפיו חייב משום דדרך אכילה בכך וא"כ כשאוכל אבר מן הנבלה הוי שלימות גם כשנחלק, וע"ז אמר וקלסיה ריו"ח מיתיבי וכו' ואריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית ואמאי הרי לריו"ח אפי' אכלו הוה שיעור שלם, דמה שנחלק בפיו לאו חלוקה היא דדרך אכילה בכך ואמאי אריו"ח שאין לוקין עליהן אלא בכזית נימא דשיעור אכילתן כטומאתן, ומשני רבא במובדלין דיבר הכתוב פי' דלא אמר אלא במובדלין דשיעור טומאתן בכעדשה היא מחמת עצמן ולא מחמת חשיבות שהוא שלם. אבל אבר מן הנבלה ואבר מן השרץ לא מחייב אם אכלו כשיעור