תקנת עזרא (מעילה) קד

אפשר שגם מלאך רוחני אינו מקבל טומאה ושפיר בכה רשב"י, וע"כ א"ל רשב"י דכתיב וזה לכם הטמא וע"ז א"ל תלמידיו חכים ליה כר יוחאי, והוא דר"ש אית ליה בשבועות (דף כ"א ובמכות פ"ג) דכל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולדידיה סתם אכילה בכ"ש, עיין שו"ת ר"ע איגר סי' קנ"ד, וא"כ ממילא לא קשה מהא דכתיב אכילה וע"כ כתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. דאם יש בו שיעור כעדשה מטמא נמי אבל על הלאו הוא עובר בכל שהוא גם בפחות מכעדשה, אבל לרבנן דר"ש דשיעור אכילה בכזית וא"כ אם שיעור אכילתן כטומאתן בכעדשה אמאי כתיב אכילה, ולהכי משני הש"ס כאן בחייהן כאן במיתתן דבמיתתן מטמאין בכעדשה ומשו"ה שיעור אכילתן אז נמי בכעדשה, וא"כ מוכח שיש שייכות טומאת הנפש אע"ג שהוא רוחני וכן י"ל ענין טומאה גם גבי מלאך רוחני ולכן א"א היה למלאך לבוא לרומי משום ארץ העמים ודו"ק

ונפלפל מעט בעיקרי הסוגיא דהנה בזבחים דף ק"ו ע"ב אמר אביי קו"ח ומה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר, א"ל רבינא לאביי א"כ לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבלה מה נבלה שלא ענש הזהיר חלב שענש אינו דין שהזהיר, אתא לקמיה דרבא א"ל מנבלה לא אתיא דאיכא למפרך מה לנבלה שכן מטמא משרצים טמאין מה לשרצים טמאין שמטמאין משרצים טהורין מה לשרצים טהורין שאיסורן במשהו, ופירש"י לאכילה בכעדשה כדתניא במעילה וכו' כשיעור טומאתן של שרצים טמאין שיעור אכילתן של כל השרצים דהא כולהו כייל להו בהאי קרא ובכל אשר תרמוש האדמה וכו' עכ"ל, ותמהו התוס' וכתבו וז"ל ואגב חורפיה לא עיין, ובהדיא מסיק התם דוקא בשרצים טמאין ולא בטהורין דאמרינן במובדלין דיבר הכתוב וכו' עכ"ל התוס' שם, ובודאי דלפירוש המפרש ורגמ"ה כאן תמיהת התוס' עצומה על רש"י שם, אבל הרי ידענו כי המפרש במעילה אינו מרש"י ז"ל אלא שהוא פירגמ"ה, וברור הדבר בלי שום ספק כלל דרש"י בזבחים מפרש סוגיא דידן במובדלין דיבר הכתוב כמו דמפרשי התוס' כאן ד"ה אמר רבא במובדלין דה"כ וכו' שז"ל במובדלין דה"כ כלומר לא הקיש הכתוב אכילה לטומאה אלא גבי שרצים דשייך בהו הבדלה כגון ח' שרצים שמובדלין מן האחרים אבל בהמה לא הוקשה אכילתה לטומאתה וכו' עכ"ל, ולשונם לקמן הוא מגומגם וכבר הגיהו בהם רבותינו המגיהים הרבה, אבל זה ברור דלפירוש התוס' כאן במובדלין דה"כ היינו דמשו"ה כל השרצים אפי' לא משמונה שרצים המטמאין איסורן בכעדשה, והרי על פי' המפרש ורגמ"ה כאן הקשו תוס' הרבה ובודאי דרש"י בזבחים שם מפרש הש"ס דכאן כפי' התוס' כאן וא"כ דברי רש"י שם נכונים וז"ב

והנה יש להעיר למה כשהקשה רבינא לאביי בזבחים שם א"כ לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבלה לא השיב לו אביי כלום, וכי אתא לקמיה דרבא א"ל מנבלה לא אתיא וכו' מה לשרצים שכן איסורן במשהו למה לא השיב לו אביי כמו שהשיב רבא, וידענא שהיא רק הערה חלושה, אבל עוד יש להבין אהא דפירש"י כסוף פרשה קדושים על הקרא דובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא בזה"ל, אשר הבדלתי לכם לטמא לאיסור עכ"ל, ולכאורה הוא פלא דהא בגמ' כאן אמרינן דלטמא הוא טומאת שרצים ממש ולהורות דמה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, ולמה נדחק רש"י לפרש לאיסור, עוד ראיתי פלא גדול ברש"י במכות דף ט"ז ע"ב דאיתא שם אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה וכו' צרעה לוקה שש. וכתב רש"י שם ד"ה צרעה וכו' וז"ל אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפ' קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה וכו' עכ"ל. וכן הועתק דבריו אלה ברש"י שבאלפס חולין סוף פרק אלו טריפות ע"ש, והדברים מתמיהין שהם נגד הש"ס כאן במעילה דמפורש דהאי קרא בשרצים איירי ולא ראיתי גם אחר החיפוש מי שיתעורר בזה והוא פלא

לכן נלע"ד דרש"י ס"ל דאביי דהקשה כאן והא רב אמתניתין קאי ומתניתין כל השרצים קתני אפי' במיתתן לא קבל תירוץ רב יוסף דרב שמעתתא בעלמא קאמר, דהא ודאי משמע דרב קאי אמתניתין כמש"כ המפרש ורגמ"ה וא"כ באמת רב ס"ל בכל השרצים ואפי' בשמונה שרצים ובמיתתן שיעורן בכזית, דאע"ג דקלסיה ר' יוחנן לריב"ח דיפה דרש אבל מ"מ לדינא אפשר דגם ריו"ח ס"ל כרב דהא מסתבר טעמא דרב דסתם אכילה בכזית כמש"כ התוס' כאן ד"ה וקלסיה ריו"ח וא"כ לאביי אין כאן קושיא על ריו"ח מדידיה אדידיה דאמר אין לוקין עליהם אלא בכזית דודאי דכן הוא דס"ל כרב להלכה, והש"ס כאן דמקשה מיתיבי האברים אין להם שיעור וכו' ואמר ריו"ח אין לוקין עליהם אלא בכזית הקושיא היא רק אליבא דרב יוסף דס"ל דבין רב ובין ריו"ח ס"ל דבמיתתן השיעור הוא בכעדשה, וע"ז משני רבא במובדלין דבר הכתוב. וכבר כתבנו לעיל דרש"י ס"ל כפירוש התוס' כאן דבכל השרצים שיעור אכילתן במיתתן בכעדשה הואיל ויש בשרצים מובדלין, ורק בהמות שאין בהן מובדלין שיעורן בכזית, אבל לאביי מעיקר לא קשה הך קושיא מידי, ולדידיה כל השרצים אפי' השמונה שרצים ובמיתתן שיעורן בכזית דאכילה כתיב בהו כרב

היוצא מדברינו דלשיטת רש"י אביי ס"ל דכל השרצים בין בחייהן ובין במיתתן שיעורן בכזית דכן ס"ל לרב וגם ריו"ח אפשר דס"ל כוותיה, ולא ס"ל דרשא דריב"ח פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה אשר הבדלתי לכם לטמא לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, דכונת הכתוב אשר הבדלתי לכם לטמא לא מיירי כלל לענין טומאה אלא לענין איסור והרי מצינו כמה פעמים בתורה איסור בלשון טומאה, ולהכי פירש"י באמת בסוף פרשה קדושים אשר הבדלתי לטמא לאיסור כמו שהביאותי לעיל, דקמפרש התם לקרא אליבא דאביי דגם לדידיה א"ש קרא, אבל רב יוסף ורבא דס"ל נמי כרב יוסף שהרי הוצרך לתרץ במובדלין דבר הכתוב ס"ל דאדרבה כל השרצים אפי' שאינן משמונה שרצים שיעור אכילתן בכעדשה, דרש"י ס"ל כפי' התוס' בכונת התירוץ של רבא במובדלין דיבר הכתוב כמו שביארתי לעיל

ומעתה א"ש הסוגיא דזבחים דף ק"ו ע"ב כמין חומר דעל קושית רבינא לאביי א"כ לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבלה, לא היה לו לאביי מה להשיב דנהי דמנבלה אפשר לו לדחותו וכן מאינך אבל הרי ישאר הקושיא דניליף קו"ח משרצים טהורין, ואי אפשר לו לתרץ שכן איסורן במשהו דהא איהו ס"ל דכל השרצים איסורן בכזית כרב וכנ"ל, אלא דכדאתי לקמיה דרבא ורבא לשיטתיה הרי ס"ל דאפי' שרצים טהורין איסורן במשהו שפיר השיב דשאני שרצים טהורין דאיסורן במשהו

וכיון דזכינו לוה א"ש גם דברי רש"י במכות דף ט"ז ע"ב שכתב דלא תשקצו את נפשתיכם וגו' אשר הבדלתי לכם לטמא לא בשרצים איירי, ותמהתי שהרי