תקנת עזרא (מעילה) קג

באו"ד ועוד אומר מושי"ח דלפי הלשון דלא פליג אדרב, רב ורא"ס הכל אחד ורא"ס משמיה דרב קאמר שהוא היה תלמידו עכ"ל, לכאורה מוכרח תירוצם הראשון בב"מ (דף צ"ז ע"ב ודף קט"ז) לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן והרי הקושיא היא גם לר"י ע"ש, ומוכח כתירוץ התוס' הראשון דכאן, ולתירוץ השני בשם מושי"ח ע"כ לומר דשם בב"מ היה גירסא לפניהם באמת לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן וריו"ח בהדיא, וכן משמע בתוס' כתובות (דף מ"ב ע"ב) ובשבועות (דף מ"ז ע"א) ודו"ק

ד"ה ור"י היא וכו' וה"ה לבשר מה"ח וכו' עכ"ל, פי' דקשה להם מאי קאמר ומני ר"י היא ומה בכך הא מ"מ אינו חייב משום אבר מה"ח דהא אפי' נחלק לשנים אינו חייב ומכ"ש כזית מב' אברים כמה שכתבו לעיל, וע"ז כתבו פי' וה"ה לבשר מה"ח ובבשר מה"ח לא שייך נחלק לשנים, והרב מתן בסתר הקשה דדילמא ר"י כסברת ר"א דהתם ס"ל דאם נחלק לשנים אף באבר חייב וכקושית הצ"ק בתוס' הקודם, ותירץ דכיון דהלכה כריו"ח כמש"פ הרמב"ם מסתמא ס"ל לאינך נמי כריו"ח ועיין מש"כ לעיל מהקרן אורה, ולהלכה הרמב"ם בפ"ד ממאא"ס הי"ז פוסק כרב דנבלה עם טמאה אין מצטרפין והראב"ד פוסק כלוי ועיין בכ"מ ובלח"מ שם וק"ל ומבואר כאן דלמ"ד דאין אמה"ח נוהג בטמאה גם איסור בשר מן החי אינו נוהג בטמאה, וזהו דלא כהרב ראש יוסף בחולין (דף ק"ב) שכתב דבמה"ח נוהג אף בטמאה ע"ש והכא מוכח דלמ"ד דאין אמה"ח נוהג בטמאין ה"ה במה"ח

ע"ב אמר רב יהודא א"ר שמונה שרצים לוקין עליהן בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו והא תני ריב"ח קמיה דריו"ח וכו' מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וקלסיה ר"י וקשיא לדרב, לא קשיא כאן במיתתן כאן בחייהן [נ"ל דאולי צ"ל אמר רב יוסף לא קשיא וק"ל] א"ל אביי והא רב אמתניתין קאי ומתניתין כל השרצים קתני אפי' במיתתן א"ל רב יוסף ההיא דיוקא דילך הוא רב שמעתתא בעלמא קאמר עכלהג"מ, והלשון דיוקא דילך הוא ראוי להמתיקו, ומצאתי להגאון ר' יהושע אייזיק מסלאנים זצ"ל שכתב בזה ע"ד החידוד ואביא דבריו כאן עם שהמה דרך דרושיי, דהנה במאי דקאמר הש"ס פתח הכתוב באכילה פירש"י דהאי דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם היינו באכילה דכי אכיל להו משקץ נפשיה וכ"כ התוס' דבאכילה מטמא את הנפש, ולכן כמו דטומאתן בכעדשה אף אכילתן בכעדשה דגם הנפש מטמא בכעדשה, ולכאורה קשה איך מטמא את הנפש הא הוה טומאת בית הסתרים שאינו מטמא, אך י"ל דהנה הא דביה"ס הוא כדאיתא בנדה (דף מ"ג) מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי ולפי' התוס' שם הוא משום דנגיעה משמע מאבראי, וא"כ זהו דוקא במה שמטמא במגע אבל הנפש שהוא רוחני ולא שייך גביה נגיעה כלל א"כ מטמא בביה"ס נמי, ועוד דלשיטת רש"י בחולין (דף ע"א) אם בלע שתי טבעות לא שייך בהו טומאת ביה"ס דהרי הם כמונחים בתיבה, וא"כ שפיר תוכל טומאת שרצים לטמא את הנפש, אבל אי הוה נקראת טומאה בלועה לא הוה מטמאה כלל גם את הנפש דהרי טומאה בלועה טהורה אפי' מלטמא במשא כגון בנבלה דכאן דליתא דמי א"כ גם להנפש אינה מטמאה, וזהו שאמר רב יוסף לאביי ההוא דיוקא דילך הוא דאיתא בנדה (דף מ"ב) איבעיא להו מקום נבלת עוף טהור בלוע הוא או בית הסתרים הוא, למאי נפ"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו דאי אמרת ביה"ס הוא נהי דבמגע לא מטמא במשא מטמא, אביי אמר בלוע הוה רבא אמר ביה"ס הוה, וא"כ כיון דאביי ס"ל דמקום נבלת עוף טהור בלוע הוה ע"כ לשיטתיה מדייק שפיר ממתניתין דאפי' במיתתן נמי לוקין עליהן רק בכזית ולא כמו דקתני ריב"ח דכטומאתן כך אכילתן שיטמא להנפש בכעדשה כדין טומאת הגוף, דכיון דטומאה בלועה היא אינו מטמא להנפש ג"כ, אבל רב יוסף ס"ל כרבא דרק ביה"ס הוה וא"כ אינו טהור רק ממגע שהוא מאבראי אבל מ"מ מטמא את הנפש דלא שייך גביה דין מגע כלל וכיון דשיעור טומאתן במיתתן בכעדשה אף אכילתן לטמא הנפש בכעדשה, וזהו דקאמר ר"י לאביי ההוא דיוקא דילך הוא כלומר לשיטתך אבל לשיטתי אין זה דיוק

ובזה יתבאר ג"כ הא דלקמן (דף י"ז ע"א) ששאלו ברומי לרשב"י מנין לדם השרץ שהוא טמא א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא, ויש להבין למה שאלו אותו אז רק שאלה הזאת, אכן י"ל דהענין הוא דהנה מבואר שם דרשב"י היה סובר דהנס ברומי יבוא ע"י מלאך וכשבא ע"י בן תמליון בכה ע"ש, וכתבנו שם דהא דלא בכה גם ר"א בר' יוסי שהלך עמו משום דאיהו סובר דהמלאך אינו יכול להתגלות ברומי משום טומאת ארץ העמים, וע"כ לומר דרשב"י ס"ל דלא שייך במלאך שהוא דבר רוחני ענין טומאה [וע"ש שכתבתי בשיטת רשב"י דרך אחר] ואולם מהא דאריו"ח וריב"ח כאן דשרצים כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן בכעדשה משום שמטמא להנפש כמו שנתבאר מבואר מזה דדבר רוחני נמי מקבל טומאה, רק שהגמ' מקשה ע"ז מהא דאמר רב אכילת שרצים לוקין עליהן בכזית דאכילה כתיב בהו, והנה אי הוה אמרינן דדם שרצים אינו מטמא כלל הוה ניחא הא דכתיב גבי שרצים אכילה ומשמע אפי' במובדלין, דאפשר דקאי על דם השרצים דכיון דהדם אינו מטמא משו"ה שיעור אכילתן בכזית, והכי משמע בירושלמי נזיר (פ"ו ה"א) ר"א בשם ריב"ח טעמיה דר' יוסי ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והלא אין לך מטמא אלא שמונה שרצים בלבד אלא כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן בכזית בין לדם בין לבשר, דדם השרץ כבשרו הוא וכתיב בה לא תאכלום כי שקץ הם, והא דקאמר אכילתן בכזית בין לדם בין לבשר דאי לאו הכי הוה אמינא הא דכתיב לא תאכלו וסתם אכילה בכזית הוא לדם השרץ, וכדאיתא בירושלמי יומא (פ"ח ה"ג) מנין ששתיה בכלל אכילה ריו"ח שמע מהדא כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימינן בדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כי אנן קיימינן בדם כמו שהוא והתורה קרא אותה אכילה עכ"ל, וא"כ אפשר דהאי אכילה הוא לענין דם השרץ דלא מטמא כלל וע"כ שיעוריה בכזית אבל בשר השרץ דמטמא אפשר דשיעורו בכעדשה, אבל אם דם השרץ נמי טמא בכעדשה א"כ מוכח מלשון אכילה דכתב קרא דאכילת כזית דוקא בעינן אף בשרצים., וע"ז קאמר בירושלמי היתיב ר"ח הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתן בכזית בין לדם בין לבשר ודו"ק, וע"כ שאל ר' מתיא בן חרש את רשב"י מנין לדם שרצים שהוא טמא דאם דם שרצים היה טהור הוה ניחא. דהא דכתיב לשון אכילה בשרצים הוא משום דם ולא קאי על הבשר ובשר השרץ אכילתו בכעדשה כטומאתו והיה מוכרח שהנפש אע"ג שהיא רוחנית נמי יש בה בחינת טומאה, וכיון דשמונה שרצים טומאתן במגע בכעדשה ע"כ מטמא הנפש ג"כ בכעדשה, וא"כ גם מלאך רוחני אינו יכול לבא בארץ העמים שהוא טמא, אבל אם הדם מטמא א"כ הא דכתיב אכילה ובעינן כזית הוא בין בדם ובין בבשר, דאין שיעור אכילה כשיעור טומאה ואין הוכחה שהנפש מקבל טומאה וא"כ