תקנת עזרא (מעילה) קב

והטעם המלך שם הוסיף להביא מכריתות (דף י"ח) דאמרינן שם והא לית ליה לר"מ אחע"א, וכתב רש"י וז"ל דהא לא בעינן לאוקמי לעיל אלא באיסור כולל ובאיסור מוסיף ג"כ, ולכאורה קשה באמת מנ"ל להש"ס דר"מ לית ליה אחע"א, אך מוכח הדבר מר"מ דנפקא ליה מטרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה וע"כ דלית ליה אחע"א, וא"כ תמוהין מאוד דברי התוס' בזבחים כאמור, וע"כ לומר דהתוס' שם ס"ל דאף דר"מ נמי ס"ל דאין אחע"א ומשו"ה אין איסור טרפה חל על עוף טמא אבל נבלה דמטמאה הו"ל לר"מ כאיסור מוסיף, דאע"ג דטומאה הוא ענין אחר אע"פ כן חל משום טומאה כיון דגם הטומאה בא משום שם נבלה עכ"פ, ובזה יהיה מדויק לשון התוס' שכתבו דר"מ לטעמיה דאית ליה אחע"א, ותמוה דאיה מצאו מפורש דס"ל לר"מ כן שכתבו דאזיל לטעמיה, אבל לדברינו דכונת התוס' על איסור מוסיף שפיר כתבו דאזיל לטעמיה בכריתות שם. ובזה יתיישב נמי הא דכתבו התוס' בזבחים שם בד"ה יבוא איסור נבלה וכו' תימה למ"ד איסור מוסיף למ"ל קרא וכ"ת מהכא יליף בעלמא וכו', והקשה בשו"ת רע"א סי' ק"ע דמשמע דהוה איסור מוסיף מה שניתוסף איסור לגבוה, וא"כ קשה הא אצטריך לבעל מום דלא הוה איסור מוסיף דלא נתוסף איסור לגבוה, אבל לפ"מ שכתבנו דהתוס' שם ס"ל דטומאה הוה איסור מוסיף לר"מ א"כ א"ש גם בבעל מום. וא"כ שפיר כתבו התוס' כאן ובמכות שם אליבא דלוי דאיהו ג"כ ס"ל כשיטת התוס' בזבחים אליבא דר"מ דטומאת נבלה הו"ל איסור מוסיף ומשו"ה וחל אטמאה, ורב לא ס"ל כן דס"ל דאף לר"מ טומאה לא הוה איסור מוסיף כמש"כ רבים טעמים אחרים בשיטת ר"מ שם ולהכי ס"ל דלא חל, ובזה יש ליישב גם הירושלמי דנזיר הנ"ל ודו"ק

באו"ד וא"ת ומ"ט וכו' והא קתני במתניתין כל ששיעורו וטומאתו שוה מצטרפין וכו', וכל הנבלות טומאתו ושיעורו שוה, וי"ל דלא קאמר דמצטרפין אלא בשרצים שאין חלוקין לענין אכילה אבל טמאה וטהורה דחלוקין לענין אכילה בהא לא קאמר דמצטרפי עכ"ל, ועדיין חסר תבלין דלכאורה כיון דשוין לטומאה מה איכפת לן דאינם שוין לענין אכילה, ולולא דבריהם אפשר לומר דלענין טומאה נמי לא מצטרפי אלא טהורין או טמאין דמחד קרא שמעינן להו אבל טהורין וטמאין כיון דמתרי קראי ידעינן לטומאתן לא מצטרפי, אבל יש להקשות לדברי התוס' דר' יהושע לא מיירי אלא בהנהו דשוו לענין איסור אכילה א"כ למ"ל לומר דשרץ ונבלה אין מצטרפין משום דאין טומאתן ושיעורן שוה תיפוק ליה דלא שוו לענין אכילה, וכן אם נימא כמש"כ לעיל דכל דאפקינן מתרי קראי לא מצטרפי נמי קשה דהרי שרץ ונבלה מתרי קראי אפי' אי הוה טומאתן ושיעורן שוה לא מצטרפי דמתרי קראי נפקי, וע"כ אנו צריכין לדחוקי ולומר לפ"ז דר' יהושע לאו טעמא קאמר אלא סימנא בעלמא ודוחק גדול הוא, ועיין ביומא (דף פ"א ע"א) מאן תנא אר"ח במחלוקת שנוייה ור' יהושע היא ודו"ק, וכתב עוד הרב קרן אורה דמכאן יש להקשות על שיטת רש"י בחולין (דף קכ"ד) דשני חצאי זתים לא מצטרפי לענין טומאה אלא במרודד היינו ע"י חוט של בשר המצרפן, א"כ קשה הא דתנן הכא. כל הנבלות מצטרפות ומוקי לה לענין טומאה, ואמאי מצטרפי כיון דא"א לחברן רק ע"י חיבורי אדם וחיבורי אדם לאו חיבור הוא לא למגע ולא למשא, אבל לשיטת הרמב"ם פ"א מה' אבות הטומאה דמרודד לאו ע"י חוט בשר הוא אלא ע"י אדם א"ש, ועיין בכ"מ שם ואין זה אלא הערה בעלמא עכ"ל הקרן אורה, והאמת כדבריו שהיא רק הערה נכונה אבל לקושטא דמילתא יש לתרץ זה בכמה גוונא, חדא דבעיקר דין דחיבורי אדם מחלוקת תנאים יש בזה ע"ש בחולין, ועוד דבנדבקו יחד לגוש אחד ע"י בישול מעצמן הוה חיבור. עיין ברמב"ם פ"ו מה' טומאת אוכלין הט"ו ועוד י"ל בכמה גוונא

ד"ה מיתיבי מיתת פרה וכו' ומ"מ קשיא היכי קדחי הא חיי שניהם מצטרפין הא אמרינן וכו' דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו וכו' וכ"ט כזית משני וכו' עכ"ל, והקשה על דבריהם הצ"ק דדילמא רב כר' אלעזר שם ס"ל דאפי' חלקו מבחוץ חייב ונשאר בצ"ע, ותירץ הקרן אורה דעכ"פ שני חצאי זתים משני גופין גם לר"א לא מצטרפין, וכתב עוד דקשה על דבריהם דאמאי מדמי איסור לטומאה דריו"ח ור"ל לענין איסור פליגי משום דחידוש הוא דחייב על בשר גידין ועצמות אבל לענין טומאה דלאו חידוש הוא מנ"ל דפליגי בזה, אם לא דנימא דאבר מה"ח דבהמה שוה לאבר מן המת לענין טומאה וכמו דבאבר מן המת אם נחלק לשנים טהור ה"נ באבר מן הבהמה כמו דבכמה דברים שוין אבר מן הנבלה לאבר מן המת, אבל עכ"פ אין זה שייך לפלוגתא דריו"ח ור"ל, עוד יש לדקדק דאי נימא דלטומאה איירינן א"כ מאי קאמר הא מני ר' יהודא היא דאמר אבר מה"ח נוהג בטמאה, הרי הכל מודים דאבר מה"ח מטמא אפי' בטמאה, אך באמת הא לא קשיא דלרבנן כיון דלא שוו שיעורן לענין אכילה לענין טומאה נמי לא מצטרפי ודו"ק בכל זה היטב

באו"ד וי"ל דאה"נ דפריך אפי' לרב עכ"ל, פי' דבאמת לענין אכילה מיירי הברייתא ומ"מ ודאי הא דדייק הא חיי שניהן מצטרפין ע"כ מיירי בבשר מה"ח וכר' יהודא, ויש להבין לריו"ח דאמר בפרק גיד הנשה דבשר מה"ח ילפינן מבשר בשדה טרפה מנ"ל דר' יהודא ס"ל דבשר מה"ח נוהג בטמאה, כיון דטרפה אינו נוהג בטמאה כמש"כ לעיל ברש"י ד"ה אמר לך ע"ש, ואבר מה"ח בטמאה ילפינן מקרא דלא תאכל הנפש, אך י"ל דהא מסקינן שם דטעמא דר"י לאו מקרא הוא אלא מסברא דאיסור מה"ח הוא איסור חמור דנוהג בב"נ, ומשו"ה חייל נמי אטמאה וכיון דבשר מה"ח נוהג נמי בב"נ ה"נ נוהג בטמאה, וכמש"כ הרמב"ם בה' מלכים וע"ש מה שהקשה עליו הכ"מ ומה שתירץ שם הלחם משנה ולפי מש"כ מכאן נמי דברי הרמב"ם מוכרחין וכמש"כ הלח"מ דקרא בשר בנפשו משמע נמי בשר מה"ח, והקשה הקרן אורה דא"כ לא מצינו אזהרה לב"נ באבר מה"ח כיון דקרא בשר בנפשו בבשר מה"ח מיירי מנ"ל דהוזהרו ב"נ על אבר שיש בו גם גידין ועצמות, ואע"ג דב"נ אמשהו חייב דלא נתנו שיעורין לב"נ וא"כ ממילא חייבין גם על אבר מה"ת דגם באבר עכ"פ משהו בשר איכא, עכ"פ אזהרה מיוחדת לאבר מה"ח ליכא בב"נ ובכמה דוכתי איתא דב"נ מוזהר על אבר מה"ח, וכן מוכח מדברי ר"י דב"נ מוזהר על אבר מה"ח בפני עצמו דהא קאמר דנוהג בטמאה הואיל ונוהג בב"נ. ואם נימא דאינו נוהג בב"נ רק משום בשר מה"ח שיש בו א"כ מנ"ל דאיסור אבר מה"ח חייל אטמאה כיון דלא מצינו איסורו בבן נח, וצריכין אנו לדחוקי דאבר. ובשר תרווייהו ילפינן מבשר בנפשו ואכל חד לחודיה קאי קרא. וכן למאן דיליף מאכול תאכל, ואע"ג דלא אצטריך אזהרה לב"נ באבר מה"ח בפ"ע כיון דכבר הוזהרו על בשר מה"ח וכן הקשה השאגת אריה, י"ל דנפ"מ אם אכל הב"נ הבשר בשוגג כמבואר ברמב"ם שם אם אכל אח"כ הגידין ועצמות נענש עליהן משום אבר מה"ח עכ"ל: