טעמי המנהגים פה

(רפו) טעם. שאין לברך על המים. כי הפכים הם לכוונת הכוס שהוא עקרו אש ודין. ומים הם הפוכן שהם רומזים לרחמים גמורים ולחסד משא"כ בשאר משקין שמעורבין במיני' הרבה כמו העטר' שהיא כלול' מכולן. וע"ל סעי' קפ"ה ולבוש שם

(רפז) טעם. שהקנו קדושה והבדלה וברכת חתנים בתר בורא פרי הגפן. משום דכיון דצריך לקדש ולהבדיל לא אפשר למיכל עד דמקדש ומבדיל והוי צורך אכילה ומשום הכי לא הוי הפסקה. וכן נמי הני ברכות דחתן דחובה הן עליו ועל היושבין שם לברוכי קמי קב"ה מעין אכילתן ושמחתן וכיון דהכי הוא צורך אכילה נינהו אבל שאר מילי אפי' דברי תורה הפסיק בה צריך לחזור ולברך. כל בו סי' ל"א

(רפח) טעם. שאומרים. יום הששי. כדי להשלים ע"ב תיבות. עי' מ"א סי' ער"א ס"ק כ"ב

(רפט) טעם. שנוהגין לומר ויכלו קודם הקידוש. כדי להוציא את בניו ואת ב"ב שלא הי' בבהכ"נ ולא שמעו כשאמרו הציבור ויכלו. תוס' ע"פ. דף ק"ו ע"א ד"ה זכרהו. (וע"כ מתחילין בבהכ"נ בפה"ג)

(רצ) טעם. שמברך על היין תחלה ואח"כ מברך על היום. משום שהיין גורם לקידוש היום. ועוד כי ברכת היין היא תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אבודרהם

(רצא) טעם. שאומרים סברי מרנן. רבו בו הטעמים. והטעם. הנכון הוא על שם דאמרינן בפרק כיצד מברכין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשיו שבית הבליעה פנוי הוא אומר היש בדעתיכם רבותי לשמוע הברכה ולכוין דעתיכם לצאת בה ידי חובה והן עונין לחיי בלשון התלמיד ר"ל הן. אבודרהם

(רצב) טעם. כשיש בידו כוס של קידוש או הבדלה הוא אומר סברי מרנן והקהל אומר לחיים מפני כשהיו דורשין לעדים על העבירה שאדם עושה וכששבין מלחקור אומר להם סברי מרנן (פי' איך אתם סוברים אם הוא חייב מיתה או לא) והם אומרים אם לחיים ואם למיתה ואם הוא מחויב סקילה מביאין לו יין טוב וחזק ומשקין אותו כדי שלא יצטער מן הסקילה ובאין העדים ועוקדין לו ידיו ורגליו ושמין אותו בבית הסקילה ולוקחין העדים אבן אחת גדולה