טעמי המנהגים פא

(רסח) טעם. שנוהגין לומר בע"ש בערבית ושמרו בני ישראל וגו' בין גאולה לתפלה. לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה והוא ג"ר מעין גאולה שאם שמרו ישראל ב' שבתות מיד ננאלין. (שם)

(רסט) טעם. שאומרים במועדים וידבר משה את מועדי ה' וגו' תיכף לחתימת הפורס סוכת שלום עלינו. כלומר שיפרוס סוכת שלומו עלינו אם נשמרהו כראוי. אבודרהם

(ער) טעם. שבחתימת שבת אין מזכירין ישראל כמו בימים טובים אלא בשבת בלבד. מפני שהשבת קדמה לישראל שנאמר כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש וכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת. שהי' כבר. (שם)

(רעא) טעם. שתקנו לומר אחר התפלה עוד הפעם ויכלו. לפי כשחל יו"ט בשבת אין אומרים אותו בתפלה שמתפללין אתה בחרתנו ואז צריכין לאומרו מפני שלא אמרוהו בתפלה ואגב זה תקנו לאומרו בכל השבתות. תוס' פסחים דף ק"ו ע"א ד"ה זכרהו

(רעב) עוד טעם. כדי להוציא מי שאינו בקי. ונהגו לומר אותו בקול רם ומעומד. וטעמא. משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית וכתיב ועמדו שני האנשים ודרשינן אלו העדים שצריכין להעיד ביחד ומעומד. עור סי' רס"ח ועי' לבוש שם סעי' ז':