טעמי המנהגים סג

שמברכין עליו ראוי לאחוז בימין בשעה שמברך. כל בו. ואל יתחוב בסכין. מ"א סי' ר"ו סק"ו. ועי' בשו"ת מהר"י אשכנזי סי' ט' דאין לברך שהחיינו על האתרוג אחר הבישול והטיגון כיון שבירך על האתרוג בשעת נטילתו למצוה ונהנה ממנו ע"ש. וכן כתב בספר נחלה לישראל בשם הרב הצדיק הקדוש מהר"ש מבעלז זצוק"ל שפסק כן להלכה כיון שבירך בשעת נטילתו למצוה. כתב בכ"ג בשם ספר שמע שלמה במקומות שנוהגים שעושים הלבשה לנערים יש להם לברך מלביש ערומים ושהחיינו והטוב והמטיב ע"כ. ולכתחלה אין לאכול שום פרי או שאר דברים אא"כ יודע תחלה ברכה הראויה לאותו דבר בין בתחלה בין בסוף. וה"מ דלא גמור אבל אם הוא גמור וסבור רק שהוא מסופק בדבר מאיזה מין הוא אם הוא בפה"ע או בפה"א יאמר שהכל. עמק ברכה

(ריב) טעם. שאין מברכין ברכה לאחר הלימוד כמו שמברכין על המזון לאחריו) כיון דהגיית התורה כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה ע"כ לא שייך לברך לאחריו. ארחות חיים סי' מ"ז בשם הב"י

(ריג) טעם. שעל ענבים בעודם בוסר כל זמן שלא הגיעו לכפול הלבן אעפ"י שראוין לאכילה אינן נחשבים עדיין לפרי העץ ומברכין עליהם בפה"א כיון שאינם עיקר הפרי. שאין עיקר פרי הגפן אלא כשראוי לעשותו יין. אינם נחשבים עדיין לפרי העץ אלא כשאר פרי האדמה מברכין עליהם בפה"א. אבל שאר כל אילנות מיד שיוציאו הפרי ורוצה לאוכלו נחשב בפה"ע דלהכי קאי רק שלא יהי' מר או עפיץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפי' ע"י הדחק. לבוש סי' ר"ב סעי' ב'