טעמי המנהגים נא

תרומה. דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהריך. לפי שאין דרך ליגע בידיו במשקין ששותה אלא שותה אותם בכוס ואינו נוגע במשקה לפיכך א"צ נטילה אפי' קובע עצמו לשתייה. לבוש שה סעי' ה'

(קעד) טעם. שלא נהגו רוב המון עם ליטול ידיהם לכל דבר שטיבולם במשקה משום שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמינו ומלאכול אוכלין טמאין תוס' פסחים דף קט"ו ע"ב בד"ה כל. ועי' חק יעקב סי' תע"ג ס"ק כ"ח דהא דנוטלין בליל פסח משום דהוא כאחד משאר שינוים שעושין בליל זה כדי שישאלו ע"ש

(קעה) טעם. שהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. משום דתרומת פירות דרבנן ולכן לח גזרו בחולין. ואע"ג שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אא"כ יודע שנגע במקום מטונף. מ"א סי' קנ"ח ס"ק ט'

(קעו) טעם. דיש לברך על היכא דקדים בשולה דפת המוציא. כי בזה נאחזים החיצונים היותו מוקדם ולכך צריכים לברך עליו ולקדשו בברכה ולבטל מהם כחו דיצה"ר. יערות דבש ח"ש

(קעז) טעם. שתקנו המוציא בה"א דמשמע להבא ולא תקנו הבורא אלא בורא פה"א. לפי שאמרינן עתיד הקב"ה להוציא גלוסקאות ממש. ולכך אמרינן ג"כ לחם אע"ג שעדיין לאו לחם הוא אלא דגן. עטרת זקנים סי' קס"ז

(קעח) טעם. מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא או שאר ברכות להוציא האוכלים. כיון שאין חובה עליהם לאכול. לא יאכלו ונא יברכו. לבוש סי' קס"ז סעי' י"ח

(קעט) טעם. שאין העולם נזהרים להקדים הכהן לכל דבר שבקדושה. לפי שאין אנו בקיאים ביחוסי הכהונה עי' מ"א סי' ר"א סק"ד. ועי' סעי' תתקל"ו: