טעמי המנהגים נ

(קעא) טעם. שצריך נ"י לפת. משום סרך תרומה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חילין לח מהני' בהן שני ומפני. סרך תרומה שירגלו אוכלי תרומה ליטול ידיהם נוהגות בחולין. רש"י מס' חולין ד' ק"ו ע"א

(קעב) טעם. שא"צ נ"י לפת הבאה בכסנין (פי' פת עשוי' עם ציקארי שקידים ואגוזים או פת שנילושה בדבש או בחלב וחמאה או בשומן או בשמן או בימי בצים או במי פירות ויין או בשאר משקין חוץ ממים ואפי' עירב בה מים אם הרוב הוא משאר משקין שמברכין עליו במ"מ וברכה א' מעין ג'. עי' ט"ז סי' קס"ח ס"ק ו' וש"ע הרב שם סעי' ט' וסעי' י"א). לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב (דברים י"ח) ראשית דגנך וגו' והדגן שהוא ה' מיני תבואה אין דרך לאכול אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא כשאוכל פת והוא כל דבר שמחייבין לברך עליו ברכת המוציא אבל הפת שאין מברכין עליו ברכת המוציא כגון לחמניות דקות או פת הבאה בכסנין אין צריך נ"י לפי שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם א"צ נ"י כמו שאין צריך לדגן קודם שנעשה פת אע"פ שתרומתו מן התורה אלא שאינה רגילה ומצוי' כ"כ בבית לפיכך לא גזרו בשבילה בחולין. הרר"י פ"ח דברכות. ועי' לבוש סי' קנ"ח סעי' א'

(קעג) טעם. שאין צריך נ"י להמשקין. כגון יין ושמן אע"ג שחייבין לתת מהם