טעמי המנהגים רמו

ד': ועוד רמו. כי ידינו לא שפכו את הדם הזה שלא מנענו ממנו צרכיו ובקורו בעת חליו וטוב שלא לנגב ידיו במפה כי בזה מראה שאינו מסיח דעתו מן האבל ואינו משליך אחרי גוו זכרון יום המות. מעבר יבק שפתי רננות פ' י"ט ומנהג לשפוך כל המים שבכלי אחר שנטל ידיו מהם כדאמרינן במים של שחרית. שפת אמת פ' ל"ה

(תתרכז) טעם. כשיוצאין מבית הקברות תולשין עשבים בצרור עפרם ורחיצת הידים במים. זכר לטהרת טומאת מת שהוא באזוב ואפר פרה ומים. כל בו

(תתרכח) עוד טעם. שתולשין עשבים רמז לתחיית המתים כענין ויציצו מעיר כעשב הארץ. אבודרהם

(תתרכט) עוד טעם. להורות כי נסתלק ממזון תחתון הנרמז בעשב מן הארץ שהוא מאכל לנפשו הבהמות ונתעלה ללחום לחם אבירים ועושין כן ג"פ לרמוז שנפש רוח נשמה של הנפטר מתעלין למזון העליון. מעבר יבק שפת אמת פ' ל'

(תתרל) טעם. שיושבים ג' פעמים וי"א ז' פעמים. מפני הרוחות המלוות את המת ובכל עת שהוא יושב בורחין ממנו. לבוש סי' שע"ו סעי' ד'

(תתרלא) טעם. שנוהגין לתלוש העשבים מן הקרקע בשעה שנפטרי' מן המת ומשליכין אחוריהם ולא לפניהם. לפי שהנשמה מלווה את הגוף של מת עד הקבר ואינה רשאה לחזור לאחוריה עד שיתנו לה הקהל רשות וזריקה לאחוריה היא סימן רשות כמו תלכו למנוחייכי. תשב"ץ אות תמ"ט

(תתרלב) טעם. שהקינה מיוחדת לנשים כדכתיב ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. וכן התבוננו וקראו למקוננות. ובמשנה נשים במועד מענות ועי' סי' ת"א סעי' ה'. מפני שהם מצד הדין ולכן בבכייתן ודמעתי מכבות אותו. כי אותם הבאים מכח הדינים יפה כחם לשברם ולהחלישם. שפתי רננות פ"י: