טעמי המנהגים רל

שא' מן הקללות שנתקללה האשה לפי שהביאה מיתה לעולם הי' שתכנס כאבל' עי' ילקוט ראובני פ' בראשית

(תתקנג) טעם. שבעת קבלת פנים להכלה זורקין מיני זרעונים. רמו יראה זרע יאריך ימים. ועי' אבודרהם שנהגו לזרוק חטים לפני החתן והכלה ע"ש השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך משום שלום ע"ש

(תתקנד) עוד טעם. על מה שנהגו לזרוק חטים לפני החתן והכלה. סימן הוא שיהו פרין ורבין כחטים. (רוקח אות שנ"ג) ועי' תוס' ברכו' דף נ' ע"ב בד"ה ולא דצריך ליזהר שנא יזרקום אלא במקום נקי. ע"ש

(תתקנה) טעם. המנהג שבוכין קודם החופה בבכי' והתעוררות עד התיצבם תחת החופה ותיכף אחר החופה שוברין הכוס ונעשה רינה דיצה וחדוה. והענין הוא דכתיב הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו. דהנה יניקת הקליפות נמשך מחטא אדה"ר ובק"ל שנה קודם הולידו בדמותו ובצלמו. הוליד רוחין וכו' ולכן קודם החופה מתעורר ענין העלאת הניצוצות מעמקי הקליפו' שנפלו מרע הנמשך מחטא הנ"ל. ולכן אז הוא בחינת הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע כי ע"י המרורות והבכיה מוצאים הנצוצות מהקליפה. והיא דוקא בעת שמכסין הכלה שהיא בסוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין והדברים עתיקין. ולכן מפזרים אז האפפין שהוא דבר מר להורות על ענין המרירות ובכיה הנ"ל וגם שהוא לשון דילוג בל"א לרמז על ענין העלאת הניצוצות כנ"ל ולאחר החופה שוברין כוס שהוא בסוד הפח נשבר שהוא שבירת הקליפות שאז הוא בחינת בא יבא ברנה נושא אלומותיו. היינו שנתעלו הניצוצין לקדושה ויחוד. והוא בחינת נושא עין. שארית ישראל

(תתקנו) טעם. שמברכין את החתן ואת הכלה קודם החופה. שנאמר ויברך אותם אלקים. ספר התניא סי' צ"א

(תתקנז) טעם. שמלבישין להחתן בגדים לביני' וקיטיל קודם החופה. משום דכתיב בכל עת יהי' בגדיך לבינים שיזכור יום המיתה ולא ירדוף אחר תאות העוה"ז. כל בו סי' ע"ה

עוד טעם. מאחר שנמחלין עונותיהם לכן הוא לבוש הקיטי"ל להראות הסליחה ע"ד אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. מטה משה ח"ג

(תתקנח) טעם. להמנהג שהשושבינים מלבישים להחתן את מלבושיו להזכירו יום המיתה שג"כ מלבישים אותו אחרים בגדים לבנים וישוב לה'. יעב"ץ: