טעמי המנהגים קצז

ולפ"ז השי"ת אשר מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' מי שמכבד ועובד איזה דבר חוץ מכבודו ית"ש הלא הוא כפירה גמורה. ומה שאנו מכבדין את המצות היינו תשמישי המצות מחבבין ומנשקין אותן הלא הוא בפני המלך ובהיכלו. משום דכיון דזה מצוה שנצטוינו מפי ית"ש הנה אמר ונעשה רצונו א"כ רצונו כביכול מלובש בהמצוה. וז"ש הכתוב או לכל צבא השמים אשר לא צויתי. ע"כ מנהג אבותינו תורה היא כאשר אנחנו משתעשעין ומכבדין את מצות ד' מיני"ן אשר נתן לנו השי"ת באהבה ובזמן שמחתינו הנה לא יעלה על לב איש ח"ו שמותר לעבוד איזה דבר זולת הבורא ית"ש חלילה חלילה להעלות זה על לב רק מה שאנו מכבדין את המצות על כי כח המצוה ב"ה מלובש בה והוא אשר קדשנו במצותיו וצונו ע"ז: ע"כ בגמר המצוה אנו מכריזין ואומרין למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד. בני יששכר. ועי' לעיל סעיף שנ"ו

(תתח) טעם. שאין מברכין זמן ביום שני על הלולב. דממ"נ יצא בזמן שאמר ביום ראשון אף אם הוא חול דלא גרע מאלו אמרו בשעת עשיית הלולב שיצא. ול"ד לקידוש שאומר בליל ב' זמן שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה טור סי' תרס"ב. ואע"ג שגבי שופר אומרים זמן גם בשני. ש"ה דלפעמים עיקר הקדושה ביום ב' דאף בזמן ב"ה פעמים היו עושים ב' ימים אע"פ שלא הי' שם ספק שיום ב' הי' עיקר והי' גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה. ט"ז שם ס"ק א'. ועי' לעיל סעי' תשכ"ט

(תתט) עוד טעם. דזמן ליל ר"ה מדרבנן משום דאבעי לן אי ר"ה וי"כ הוי כרגלים ולא אפשיטא לכן אין פוטר את השופר מלברך זמן אבל זמן ליל חג הסוכות דאוריי' לכן פוטר הלולב מלברך זמן. מטה משה סימן תתקנ"ג

(תתי) טעם. שאין מוציאין בכל יום מימות חול המועד של סוכות שני ספרים כמו בחו"מ של פסח. מפני שבפסח יש שם פרשיות הרבה מענין המועד אבל בסוכות אין שם פרשה מענין המועד אלא הקרבנות בלבד. אבודרהם

(תתיא) טעם. שאנו קורין ליום גמר החתימה יום הושענא רבה וכן מה שאנחנו מתפללין בימים הללו בלשון הושענא. דהכוונה הוא הוש"ע נ"א היינו הושיע לנו לקבל צעקתינו בנ"א ימים מן ר"ח אלול עד היום ההוא וג"כ הוש"ע נ"א תושיע לנו ביום הנ"א יום גמר החתימה מסירת הפתקין לטובה ולרחמים ולחיים ולשלום ולגאולה שלימה לישראל אמן. בני יששכר. ואומרים מזמורים של שבת ג"כ שיש בו קדושה יותר משאר הימים ואין אומרים נשמת שאין הנשמה מתאמצת בשמחת יום זה כמו בשאר י"ט גמור. לבוש סימן תרס"ד סעיף א'

(תתיב) טעם. שנקראים הושענא. משום שמנענעים אותם בשעה שאומרים