טעמי המנהגים קפח

(תשעג) עוד טעם. כדי לערבב השטן שחוזר לשלוט במוצאי יוה"כ. כי ביה"כ אין בו כח לשלוט בישראל לפי שהם כמלאכי השרת לכל דבריהם. שם. ומה שתוקעין קודם ברכו וקודם הבדלה. משום דתקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה ולא אסרהו בשבת אלא גזירה שמא יוציאנו ד' אמות ברשות הרבים כו' לילך אצל בקי ללמוד ומשום חדא תקיעה לא חיישינן רוקח סי' רי"ח ועי' לבוש סי' תרכ"ג סעיף ה'

(תשעד) עוד טעם. לפי שהשופר הוא סניגורו של ישראל בר"ה. והקב"ה עומד מכסא דין לכסא רחמים ומצדיק אותם בדין היך מה דאת א' עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ועתה שהן יוצאין מבית דין זכאין וגזר דינן נחתם לזכות הסניגור שלהן יוצא עמהן ומשמיע קולו בשמחה. וכן דרך העולם כשבעלי הריב נוצחין את הדין הן מקלסין את סניגורן ושמחים עמו. ספר התניא סי' פ"א

(תשעה) טעם. שמקדשין הלבנה במוצאי יו"כ. דאז שורין בשמחה. רמ"א סי' תכ"ו סעיף ב'

(תשעו) טעם. שאין מברכין במוצאי יוה"כ אלא על האור ששבת מבעוד יום ממש ממלאכה כגון עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום אבל לא על האור היוצא מן העצים ומן האבני'. לפי שטעם ברכת האור ביה"כ לפי שפסקה הנאתו בו ביום ועכשיו הותרה לו וע"כ צריך אור ששבת והיוצא מן העצים ומן האבנים לא שייך שבת אבל במוצאי שבת של כל השנה אין מקפידין לאור ששבת שטעם ברכת האור במוצ"ש לפי שהתחלת ברייתה במוצ"ש כמו שמצינו באגדה בירושלמי במוצ"ש זימן הקב"ה לאדם הראשון שני רעיפים והקישן זה בזה ויצא מהם האור וברך בורא מאורי האש לפיכך מברכין במוצ"ש אפי' על היוצא מן העצים ומן האבני' לפי שזהו כעין ברייתה אבל ביוה"כ שאין לומר טעם זה אין מברכין אלא על אור ששבת מבע"י או שדלק בהית ר כגון של חיה ושל חולי דההוא ברכה משום דדבר חידוש הוא לו שלא נהנה מן האור היום. כל בו: