טעמי המנהגים קפא

(תשלו) טעם. שנוהגין לאכול בעיוה"כ מאכל לביבות ממולא בפנים בבשר. כי הבשר רומז לדין הוא מכוסה והבצק שרומז לרחמים הוא מעלה ומחברים חו"ג למזג ולהמתיק הגבורות כי האכילה הזאת הוא הכנה לתענית יוהכ"פ שאמרו ז"ל שגם האכילה הזאת נחשבת לעינוי דיוה"כ. (זרע קודש)

(תשלז) טעם. שתיקנו חז"ל להתוודות עי"כ במנחה. לפי שחששו שמא תטרף דעתו עליו שישתכר בסעודה ולא יוכל להתוודות אח"כ ומ"מ כל יחיד יוכל לחוש לעצמו שמא מעת המנחה עד עתה נכשל באיזה עבירה ח"ו ע"כ טרם כניסת יוה"כ יאמר בלחש הוידוי קצרה אשמנו ותועיל לזה הוידוי הזה. עי' יומא דף פ"ז ע"ב ועי' מטה אפרים סי' תרי"ט סעי' ח'

(תשלח) טעם. שהנלקה צריך להיות פניו מוטה לצפון. משום שעיקר חטא האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה. ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם לו החטא. ט"ז סי' תר"ז סק"ד

(תשלט) טעם. על מה שאנו לוקין ל"ט מלקות שני חלקים מאחוריו וחלק א' מלפניו. הלא עיקר החיוב המה עינים ופה. ומה חייבים עצמות השדרה. והוא עפ"י המשנה הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת. ולאן אתה הולך. ולפני מי אתה עתיד ליתן כו'. ונמצא צריך להתחשב תמיד חלק א' מה שהי' לפניו קודם שבא לעולם. ושני חלקים מה שיהי' לאחריו היינו ולאן אתה הולך. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. וכשאדם עובר ח"ו עבירה הוא שוכח. לכך מלקין אותו שני חלקים מאחוריו בשביל ששכח מה שיהי' לאחריו. וחלק א' מלפניו. בשביל ששכח מאין באת שהי' לפניו. ראיתי באיזה ספר. ועי' לקוטים סעי' ע"ו

(תשמ) טעם. שנהגו העולם שלוקין על לבם בשעה שאומרים הוידוי של אשמנו כו'. לפי שביד כל אדם יחתם הרי שהידים הם עדים על כל מעשה האדם וכתיב יד העדים תהי' בו בראשונה. אגרת הטיול

(תשמא) טעם. שאסור לנעול מנעל של עור ביוה"כ או בתשעה באב או לאבל מפני שהם משכא דחוויא שהוא מצד הקליפות ומפני שיו"כ עולה מלכות למעלה בבינה ואין בהם אחיזה לחיצונים לכן לא נאסר אלא מנעלים של עור אמנם שאר מנעלים מותרים כי גם מנעלים דקדושה לא נתבטלו ח"ו כו' רק אותם מנעלים של עור משכא דחוויא כתנות עור אשר עליהם נאמר רגלים יורדות מות