טעמי המנהגים קעו

אלא טעם הדבר. שאם א' מהמון עם יהי' המקרה ויראה נוסח התפלות (הנדפסת במחזורים) עם שמות המלאכים ידמה בדעתו שרק טעם זה הוא יסוד של מצות תקיעת שופר. ורק על פי כוונה זו יקרה להתוקע. משום שלדעתו מי שאינו תוקע על פי כוונה זו לא קיים מצות שופר כלל. ובאמת לא כן הוא כי מי עמד בסוד ה'. ואמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. מש"ה היתה התקנה שיהי' המקרה רק הרב שהוא ת"ח והוא יודע שכל אותן הנוסחאות עם שמות המלאכים רק דברים של מה בכך המה ולא לעיכובא. ועיקר כוונת המצוה הוא רחמנא אמר תקעו. הקב"ה צוה לבניו קיימו מצות תקיעה. ורק על פי כוונה זו דהיינו הנני מוכן ומזומן לקיים רצון השי"ת שאמר תקעו הוא מקרה להתוקע. והוא היא הכוונה הנבחרת ואין בה משגה. מא"ד ח"ד בשם הגאון הקדוש בעל חת"ס זללה"ה

(תשיח) טעם שתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן דכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קול שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר זה הוא ודאי שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימנא למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא ר"ה דף ט"ז ע"ב. ועי' תוס' שם בד"ה כדי

(תשיט) טעם. שבכל הקרבנות שבפרשת פנחס אומר והקרבתם עולה ובקרבן ראש השנה אומר ועשיתם עולה. לפי שאם האדם עושה תשובה בראש השנה מעלה עליו הקב"ה כאלו עכשיו נעשה בעולם. שכל אדם החוזר בתשובה דומה הוא כבריה חדשה והשם קורא לו שם חדש. אבודרהם בשם המדרש: