טעמי המנהגים קטו

(תכב) טעם. שאליהו נקרא שמו תשבי. מלשון תושבי שנתיישב בעולם הזה מכל אנשי דורו שכל העולם נקראים גרים משום שהם היום כאן ומסר בקבר. אבל אליהו יכולים לקרוא אותו תושב משום שנעשה תושב. סדה"י

(תכג) טעם. שנהגו הנשים לדלות מים במו"ש תיכף ששמעו ברכו. שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מו"ש מחזירין על כל מעינות ועל כל בארות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפי' כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם א' שהי' מוכה שחין והלכה אשתו במו"ש לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ותשבר הכד ונפלו מטפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין ועל זה אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת. כל בו

(תכד) טעם. שנוהגין לקפל הטלית במו"ש מיד. כדי להתעסק במצוה מיד מהרי"ל. וחם אינו מקפל מיד אחר יציאת מביהכ"נ אז הוא סכנה גדולה. כי הקליפות מתדבקים בהטלית. ספר הנהגות אדם פכ"ד. ואם שכת ולא קיפל מיד במו"ש אזי למחר בבוקר כשמניח הטלית ינער אותו מכל צד לארץ: מדרש תלפיות. ורשאי לעשותו מיד אחר שהבדיל בתפלה משחשכה. יעב"ץ. ועי' באר היטב סימן רצ"ט ס"ק י"ג בשם תשובת גינת ורדים כלל ג' סי' כ"ה דמותר לשתות טוטו"ן קודם הבדלה דלאו מלאכה גמורה הוא

(תכה) טעם. שאומרים במו"ש דא היא סעודתא דדוד מלכא. ע"ד שאמרו (בשבת דף ל' ע"א) שאמר הקב"ה לדוד שימות בשבת ע"כ בכל מו"ש הי' דוד עושה סעודה גדולה על שלא מת וזה שאנו אומרים במו"ש דא היא סעודתא דדוד מלכא

(תכו) טעם. דבסעודת מלוה מלכה אומרים אתקינו סעודתא ג"פ ובסעודת שבת אומרים בכל סעודה רק פעם אחד. משום דסעודת