פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות ח:ד:ו

ר' יהושע ור"ש שניהם אמרו דבר א'. ר"ש דמתני' דפ' כל פיסולי המוקדשין ומייתינן לה לקמן דתנן התם גבי בכור שאחזו דם וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום ופרש"י ז"ל יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום שלא יחתוך ונא יפגום את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות דסברי רבנן כ"ש אי לא שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום. לא ישחט עליו בזמן הזה הואיל והטיל בו מום עד שיפול בו מום אחר. ור"ש דמתני' לא קאמר ישחט עליו אלא דשרי לכתחלה להקיזו במקום שעושה בו מום אבל מודי דלא ישחט עליו ובברייתא אחריתי מיתנייא סברא אחריתי דשרי לישחט עליו לקמן מפ' דתרי תנאי ואליבא דר"ש. ונקטינן כר"ש דמתני' ורבנן דברייתא הכל אחד. וקאמר השתא דר' יהושע דמתני' דתרומות דחבית ראשונה ור"ש דמתני' דבכורות אמרו דבר אחד. דהא ר"ש שרי שיטיל בו מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה במום אחר דר' יהושע דאמר בחבית ראשונה יגרום לה טומאה כדי שיתראה לזילוף דהא מעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה היא ואסור לאבדה הילכך יגלנה ותתטמא ותהא ראויה לזילוף. כן פירש"י ז"ל דביין מוקי לה השתא:

לא הדין מודי לדין ולא הדין מודי לדין. כדמפ' התם דעד כאן לא קאמר ר"ש התם דאי שביק ליה מיית אבל הכא לא גבי חבית שמא יבא אליהו ויטהרנה. ועד כאן לא קאמר ר' יהושע הכא אלא בגרמא שמגיחה במקום התורפה וגורם לה טומאה אבל התם דבידים כרבנן ס"ל:

מסתברא ר"ש מודי לר' יהושע. פי' הא דא"ר יוחנן שניהם אמרו דבר א' היינו דר"ש מודי לר' יהושע דהא קאמר ר"ש יקיז במקום מום דבידים הוא וקא שרי וכ"ש גרמא. ולית ליה לר' זעירא דחייה שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגעה בה טומאה אבל ר' יהושע דשרי גרמא לא מודי לר"ש דשרי אפילו בידים וכדפרישנא:

והתנינן מודים ר' אליעזר ור' יהושע. בפ"ק דפסחים גבי תרומה טהורה וטמאה וא"ר יוחנן לעיל דר"ש שנאה ופליג אדר"מ דאמר דר' יהושע ור' אליעזר סברי דשורפין טהורה וטמאה כאחת לר' זעירא:

וישרוף שתיהן כאחת. כיון דשייכא פלוגתא דתרומה גבי פלוגתא דיקיז הא אית ליה לר"ש דיקיז במקום שעושה בו מום כיון דמיית והתם כי מיית נמי חשיב משום איסור חמץ ולישרי לטמאה בידים:

שגזרת לשרפה. דשורפין בתחלת שש תקנתא דרבנן היא אבל מדאורייתא לאו מיית הוא אבל גבי שבע דמדאורייתא נמי מיית הוא לכו"ע שורפין הכל כאחת והכי מפ' ר' יוחנן גופיה פ"ק דפסחים:

ולא נפסלה בהיסח הדעת. דשם בדעתו לשרפה כבר דב"ד גזרו לשרפה והיסח דעתו מלשמרה כבר:

היסח הדעת דבר תורה. פלוגתא היא בפ' כל שעה דאיכא מ"ד היסח הדעת פיסול טומאה הוי ואם יבא אליהו ויטהרנה שומעין לו. ואיכא מ"ד פיסול הגוף הוי ואפי' יבא אליהו ויטהרנה, אין שומעין לו. ופירש"י ז"ל הסיח דעתו מהן מלשמור נפסלין דכתיב את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך. ובגמ' דילן איתא דריש לקיש סבר דהוי שם פיסול לעצמו ולא משום חשש טומאה והכא גרסינן דר' יוחנן הוא דסבר הכי ואפשר דבשקלים אמר ר"א היסח הדעת טעון עיבור צורה והיינו כמ"ד פיסול טומאה הוי ואפשר דר' יוחנן מכי שמעא מר' אושעיא קבלה והדר ביה ר' יוחנן ממאי דאמר הכא:

ומשני בשלמא חבית שנייה כר"מ תורה. דמשו"ה שרי לטמות דכיון דנשברה ואזלא לאיבוד איכא היסח הדעת ושרי ר' יהושע דקיי"ל כוותיה לטמוייה ור' יוחנן אמר דחבית שנייה כר"מ מצי אתיא וכמיית דמיא ודמיא לאחוזת הדם דלר"ש תורה. דכיון דבעל מום הוי בכור שאחזו דם ומיית דאין לך מום גדול מזה שרי להטיל בו מום. ור"מ דשרי בתרומת חמץ דפסחים אינה כן אלא טהורה דלית בה היסח הדעת שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות של מצה ואכתי דעתיה עילויה וליכא היסח הדעת ומשו"ה פליג ר"ש עליה דר"מ כי שריף לה בשש מיירי:

שהיא נתונה ע"ג גחלים. לשרפה דהשתא ליכא למימר דדעתיה עילויה שלא תגע בטהרות דבודאי אסח דעתיה מינה תשתרי לשרוף שתיהן כאחת:

ומשני לכשיתננה. דבהכי שרי ולא תני ר"ש במתני' דשורף זו לעצמה וזו לעצמה אלא עד שיתננה ע"ג גחלים. והקשו התוס' בפ' כל שעה למ"ד פיסולי הגוף הוי דהוי דבר תורה חבית ראשונה דתנן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה גרמא אין בידים לא אמאי אין מותר לשרפה כשמסיח דעתו ממנה. וי"ל דהאי היסח הדעת בכוונה הוא ואינו היסח הדעת ולא אמרו אלא היסח הדעת שבא מעצמו:

ואפילו ר' יהושע לית הוא ר' יהושע. דמתני' דתרומות דר' יהושע סבר בתלויה גרמא אין בידים לא. ואילו בפ"ק דפסחים תנן גבי תלויה דאפילו בידים שרי לטמויה:

הכא ר' יוסי בשם ר' יהושע. דר' יוחנן אמר לעיל דחבית ראשונה דמתני' כר' יוסי היא דגבי תלויה בפסחים נמי הכי אמר בר' יהושע היאך נשרוף אפילו תלויה עם הטמאה:

תמן ר"ש בשם ר' יהושע. דר"ש סבר דר' יהושע שרי תלויה וטמאה לשורפן כאחת כדכתיבנא לעיל וא"ר יוחנן עלה דר"ש שנאה: