פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות ח:א:א

האשה שהיתה אוכלת בתרומה. והיא בת ישראל שנישאת לכהן והיה בעלה כהן במדינה אחרת ולא היו לה בנים ממנו:

ואמרו לה מת בעליך. ביום פלוני והיא לא ידעה:

או גירשך. בגמ' מפ' היכי דמי גירושין דהיא לא ידעה:

וכן העבד. כנעני. דעברי אינו אוכל ואפילו נרצע:

מת רבך. וירשך בן בתו ישראל או בתו נשואה לישראל:

ונודע לו. בעדים:

ר' אליעזר מחייב קרן וחומש. דהא שוגגין נינהו ובן גרושה מכי הוי בן י"ג שנה ויום א' משלם קרן וחומש:

ור' יהושע פוטר. לעיל מפ' דבין מקרן ובין מחומש פטור. ובגמ' מפ' טעמא:

ונודע שהוא בן גרושה. בגמ' מפרש שנודע בב"ד:

פסולין. דהא חלל הוא וחלל שעבד פסל דכתיב ולא יחלל זרעו שמחלל זרעו מקדושת כהוגה:

ור' יהושע מכשיר. בגמ' מפ' טעמא:

בעל מום עבודתו פסולה. בפ' האומר דקידושין אמרינן בעל מום דעבודתו פסולה מנא לן יליף לה מדכתיב לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ופירש"י ז"ל בעל מום דעבודתו פסולה מנא לן דאם עבד בשוגג חילל, דאילו במזיד אך אל הפרוכת לא יבא וגו' כי מום בו ולא יחלל את מקדשי, אלא עבד בלא ידיעה מנא לן דלא מכשרינן מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו. הנני נותן לו לעיל מוהיתה לו כתיב אלמא בשלם הוא דאכשר ע"כ. פי' דרב יהודה דריש התם דבן גרושה עבודתו כשרה מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע פסול בין זרע כשר. ורבנו שמשון ז"ל כ' ובריש פ"ב דזבחים פי' בקונטרס דבעל מום אם עבד חילל מדכתיב מום בו ולא יחלל ושמא איצטריך קרא דמס' קידושין ללא ידע בשעת עבודתו שהוא בעל מום. א"נ כדאמרינן בההוא פירקא גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא ה"מ עבודה דזר חייב עליה מיתה וה"מ עבודה דמעכבא כפרה ע"כ לשון הרב ז"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה לרב ז"ל דההוא קרא דכתב רש"י ז"ל בפ"ב דזבחים הוא קרא גופיה דאך אל הפרוכת דקידושין שכ' רש"י ז"ל עצמו ולמד לנו הרב ז"ל דבמזיד פשיטא לן דחילל ובלא ידע הוא דאיבעיא לן התם ומלשון רבנו שמשון ז"ל נראה דאיהו מדעתיה מתרץ דבקידושין איצטריך היכא דלא ידיע וכו'. ועוד נראה מדברי רבנו שמשון דאין מתישב אצלו האי תירוצא ולהכי כ' א"נ כדאמרינן בההוא פירקא וכו' ודברי רש"י ז"ל ברורין דהא א"נ אית לן האי קרא דהנני נותן לו את בריתי שלום לאשמעינן דבשלם בלא מום הוא דאכשר הוה אמינא אבל בעל מום לא אכשר והיינו דלא עלה לבעלים לשם חובה. אבל דעבודתו מחוללת ונפסלה מקדושה לגמרי ויצא לבית השריפה מנא לן. אבל השתא דקיי"ל שאם עבד חילל מקרא דאך אל הפרוכת כי שמעינן תו דבעל מום בשוגג לא אכשר רחמנא אית לן למימרא דאהדריה קרא לכלליה קמא ואפילו בשוגג חילל ויש לנו כיוצא בזה דתניא בפ"ב דבכורות קדשים שקדם הקדשן למומן או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהם סופג את הארבעים ע"כ. וקשיא דהא גבי פיסולי המוקדשין דרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ובעלמא קיי"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה ואינו לוקה והכא אמאי לקי אלא היינו טעמא דכיון דגלי לן קרא לאיסורא אהדריה לכללא קמא וה"נ בהדיא כתיב דבעל מום שעבד במזיד חילל וכיון דגלי לן דאפילו דיעבד לא מיתכשר אמרינן דאהדריה לכלל קמא וחילל אפילו שוגג:

וכולן שהיתה תרומה וכו'. בגמ' מפ' מאי וכולן:

יבלעו. בגמ' מפ' טעמא:

אמרו לו נטמאת. ותרומה נח לטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה כדאיתא בפ"ב דבכורים:

ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה ואסור אפילו לטהור בעשה ובטומאה שאירעה לאחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקינן למ"ד משום דאתחיל בהיתר:

טמא היית. קודם שתאכל התרומה:

וטמאה היתה התרומה. או טמאה היתה:

או נודע לו שהוא טבל. מה שהיה אוכל. או לוי שהיה אוכל מעשר ואמרו לו שלא נטלה תרומתו וטבל הוא:

או מעשר שני. חוץ לירושלם וחשב שהיה פדוי ואמרו לו שלא נפדה:

או הקדש. של בדק הבית היה אוכל וחשב שהיה פדוי ואמרו לו שלא נפדה:

טעם פשפש. בפ' הרואה כתם מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו. ומפ' בגמ' דה"ה כל דבר שנפשו של אדם קצה ממנו. והיה תרומה לתוך פיו הרי זה יפלוט. ואע"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פיסול או שמעולם לא הותרה לא חיישינן להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ"ש חולין דהא שרץ הוא: