פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות ו:א:ה

האוכל כלאי הכרם לוקה. משום לא תאכל כל תועבה ואפילו שלא כדרך הנייתן:

מגמע חומץ לוקה. דמשיב את הנפש הוא כר' ולוקה משום אוכל ולרבנן דפליגי אדר' פטור דדרשינן פ' בתרא דיומא כי יאכל פרט למזיק:

כוסס חטה של תרומה. כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרוי כוסס:

לוקה. דהא מתהני ונהום כריסיה הוי ליה:

משלם את הקרן ולא את החומש. דמזיק הוא ולא אוכל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"י דאם כסס חטים וגמע את החומץ משלם קרן וחומש והיינו כר' יוחנן דפסק הכא כר' ובפ' בתרא דיומא בגמ' דילן גרסינן אמר רב גידל אין הלכה כר' ואע"ג דאוקימנא סתם מתני' כר' מ"מ הלכה כר' יוחנן. וגבי כוסס את החטה פסקינן בפ' כיצד מברכין דמברך בה בורא פרי האדמה דאכילה מיקרי. והראב"ד ז"ל פסק דאין הלכה כר'. ונראה לי דברי הרמב"ם ז"ל גבי כוסס חטים כיון דאשכחן גבי ברכה דאכילה מיקרייא והכי נמי אשכחן בגמ' דא"ר יוחנן זר שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק ומשמע שאני שעורים דלית בהו ברכה כשאוכלן חיים דסתמן לבהמה קיימי. אבל בהל' שביתת עשור משמע דפסק דלא כר' שכת' שתה חומץ חי פטור מן הכרת ולא מיחייב אלא כי מזגו והכא גבי תרומה פסק כר'. וצ"ל דמגמע לחוד ושותה לחוד והכא מיירי דוקא במגמע והתם בשותה דלאו שתייה היא:

במגמע. אחר טיבולו כגון שהיה אוכל ירק חולין והיה מבטל בחומץ של תרומה ושתה כדי גמיעה מן החומץ כדי לתת טעם אל הירק שבפיו מודו דבודאי כה"ג משיב את הנפש הוא וחייב קרן וחומש. וה"נ אשכחן במס' ביצה בפ' יום טוב שחל דמוקי מתני' דלא יגמע בהן את החומץ לאחר טיבולו דהיינו לאחר אכילה וטובל מאכלו בחומץ דמוכחא מילתא דמשום רפואה קא עביד אלמא דעבידי אינשי לטבל ולגמוע אחר האכילה: