פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ט:ו:ב

ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. דריש ויתרם כמו ואם יותר מבשר המלואים כלומר המותר שיותירו העניים תאכל חית השדה אבל עשירים לא:

ור' יוסי. סבר כולהו מצו אכלי דריש דקרא דכתי' ויתרם קאי לעמך וה"ק ובעלי יתרה של עמך דהיינו בעלי נכסים יאכלו ואפילו משדות שלהן וזה אחר שהפקירו דהיינו שתאכל חית השדה וטעם המקרא יוכיח שיש זקף גדול בויתרם ללמד שעומד לעצמו ולנתקו מתאכל חית השדה וכן מצאתי להראב"ד ז"ל בפי' לת"כ שכ' ובירושלמי מפ' טעמא דר' יהודה דסבר ואכלו אביוני עמך כפשטיה אבל לא עשירים דלא ס"ל דיכולים לחזור ולזכות ור' יוסי סבר ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר והיתרים עליהם יאכלו כמו כן ומאן נינהו עשירים דיכולים לחזור ולזכות ע"כ:

אוכלין מן האוצר. באוצר שבעיר מיירי דקתני לעיל בתוספת' דאילו אוצר שבביתו שהוציאו על פתח ביתו ואומר מי שצריך וכו' דחוזר וזוכה בו היינו ר' יוסי דמתני' ועוד אמאי צ"ל מן האוצר אלא כדפרישית וכן פירש רבינו שמשון ז"ל דבאוצר שבעיר קאי ור"ש סבר נמי דאין יכולין העשירים לחזור ולזכות במה שיפקירו דהא הפקר כה"ג לא מהני לענין מעשר כיון שהבעלים חוזרין וזוכין בו כדאיתא במס' פאה בפ' בית שמאי אלא אפילו העשירים צריכין לאכול מן האוצר שבעיר שהוא ביד ב"ד כדתניא לעיל כעניים דהא בשום אוצר שבבית כשהפקירו לא חזרו וזכו בו אבל כשאוכלין מיד ב"ד כעניים נינהו וכולן שוין והאוצר שבעיר הוא מפירות שביעית ומפירות ששית כמו שפירשתי לעיל ועוד אבאר:

עד ויתרם. כלומר עד ועד בכלל קאמר עד ויתרם דאפילו עשירים בעלי היתרון הן עניים וכאביונים וכולן יאכלו ממה שאינו בידן וברשותן אלא ביד ב"ד וטעמא כדפרישית דכשהפקירו האוצרות שבבתיהם אין להם רשות לחזור ולזכות בהן ונראה דר' יהודה סבר דאין מוכרחין לאכול ממה שאינו בידן דיכולין לשמור בבתיהם מפירות ששית ור"ש סבר מוכרחים הן כדפרישית כנ"ל. והראב"ד ז"ל פי' עד כמו ועוד שכ' כלומר שאין מחלקין להם מזון ג' סעודות אלא כמו שצריך להם יהו נוטלין ואוכלין ודריש הכי ואכלו אביוני עמך עד ויתרם כלומר בעוד שהעשירים יספיקו עצמן מן האוצר שלא הוקשו הן לעניים אלא הן העיקר והעניים הם טפלים להם ע"כ. ומדבריו אני למד דבאוצר שבעיר מפ' לה אבל פירושו אינו נכון שאין זה דרך הלשון ועוד דאדרבא נראה דעיקר אוצר לא נתקן אלא למי שאין לו. עניים הם הזוכין מן ההפקר. עשירים הם בעלי השדות. וקיי"ל כר' יוסי דאינהו בעצמן יכולין לזכות בשלהם בשביעית וכדמוכחי כל הנהו עובדי דאמוראי דלעיל ור' יהודה דמתני' כבר פירשתי במה אית ליה כר"ש ובמה לית ליה:

אמר המלקט הנני נגד הרבנים דברים מעריך אינני מקצר אלא מאריך. במלחמתה של תורה, בהלכה ברורה, והאל עוטה כשלמה אורה ידריכני בדרך ישרה. הכא משמע דאחר הביעור שרו פירות שביעית באכילה לכולהו תנאי ולר' יהודה לעניים ולר' יוסי אפילו לעשירים ותימה מההיא דתנן ס"פ כלל גדול זוטא השביעית אוסרת במינה בכל שהוא ושלא במינה בנ"ט ומפ' בפ' ג' ארצות ובפ' הנודר מן הירק דלא אמרו אוסרת בכל שהוא אלא לביעור אבל לאכילה בין במינה בין שלא במינה בנ"ט כלומר דכשאסורה באכילה הויא כשאר איסורין דחלב ודם בין במינה בין שלא במינה בס' דהיינו בנ"ט דלא אשכחן איסור אכילה אלא אחר הביעור דתניא בת"כ גבי אוכלי בהמה ולבהמתך ולחיה הקיש בהמה לחיה כ"ז שהחיה אוכלת מן השדה בהמה אוכלת מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וגבי אוכלי אדם תניא מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאת אוכל מן השדה את אוכל מן הבית כלה לך מן השדה כלה לך מן הבית ומהך ברייתא דאוכלי בהמה מוכח בפ"ק דתעניות דמרביעה שנייה ואילך אסור להאכיל תבן לבהמה ומותר לשרפו ותניא בתוספתא בפ"ז שרשי קלסי כרוב משיבשו אסורין בהנייה ר"ש אומר שרשי קלסי כרוב אע"פ שיבשו אוכלין עליהן ע"כ. וה"פ ת"ק סבר כיון דיבשו דאינן חיין מן הקרקע אע"פ שהקלח עב וגס וחי כלה מן השדה מיקרי ואסורין בהנייה ור"ש סבר לאוכלה מן השדה מיקרי ושרו עלין שלהם כיון דשכיחי בשדה ועוד דס"ל כל ירק אחד לביעור:

וראיתי להרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ז ואחד עניים ואחד עשירים אסור לאכול אחר הביעור ומשנתו ערבה לי אלא דאנן איפכא תנן הכא וראיתי בפי' המשנה שלו בפ' בנות שוח על ההיא מתני' דתנן ר' יהושע אומר אם לקטו עניים את עליו לקטו ואם לאו אין לעניים עמו חשבון ואמרינן עלה בגמ' דס"ל לר' יהושע כר' יוסי דמתני' וכ' על זה הרב ז"ל פי' זאת ההלכה צריכה לעיקרים וא' מהם הוא שפירות שביעית נאכלין עד זמן קצוב ואחר הזמן אסור לאכול מה שנשתייר מהם אלא לעניים לדעת ר' יהודה ור' יוסי אומר שאחר הביעור אסור לאכול לא לעניים ולא לעשירים ור' אליעזר דעתו כדעת ר' יהודה אבל ר' יהושע דעתו כדעת ר' יוסי ור' יהושע אמר אין לעניים עמו חשבון שדעתו כמו שאמרנו שאינו מתיר לאכול פירות שביעית אחר הביעור לשום אדם והלכה כר' יהושע ע"כ. ונראה מלשונו דגריס הכא בדר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור. ואני אומר דגירסא זו של הרב ז"ל משובשת דהא הכא בגמ' יליף טעמא דר' יוסי מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם ודריש ויתרם לשון יתרון וכבוד דהיינו עשירים וכאילו כתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם ותאכל חית השדה א"נ דקאי ויתרם הכא והכא כדפרישית וכן פירש הראב"ד ז"ל. ועוד דבת"כ גרסינן לפלוגתייהו דר' יהודה ור' יוסי הכי דתניא לך ולעבדך ולאמתך מה ת"ל לפי שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך שיכול אין לי פירות שביעית נאכלין אלא לעניים בלבד מנין אף לעשירים ת"ל לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלים עבדים ושפחות אמורים כאן וא"כ למה נאמר ואכלו אביוני עמך העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור ע"כ. ובתוספתא נמי הכי גריס ובמכילתא נמי ה"ג לפלוגתייהו: וראיתי להרמב"ן ז"ל שכ' בפי' התורה שלו וכילוי של פירות שביעית לא פי' רש"י ז"ל מהו אבל עניינו שיכלה הפירות אחר זמן הביעור מביתו להפקירן והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהו הפירות אחר זמן הביעור אסורין באכילה ובהנייה ויהא מחוייב לאבדן ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שצריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין ביערתי הקדש מן הבית וכן שנינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופירושה העניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו. ושנו בתוספתא מי שיש לו פירות שביעית והגיעה שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו ע"כ, ולמדנו מפורש שאין הביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם ועשו להם תקנות מדבריהם בראשונה היו עושים ב"ד אוצר בכל עיר ועיר מתחלת יציאת הפירות היו נוטלין אותן מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל מין ומין כגון שבא זמן של בציר וכיוצא בו ב"ד שוכרין פועלין ובוצרין ומוסקין ולוקטין כל אותו המין ודורכין ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנין לאוצר שלהן ואלו הפירות שמכונסין לאוצר ב"ד אינן צריכין ביעור אחר שכבר הן מבוערין מן הבית ואחד עניים וא' עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלם וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יעכבו אותן או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא ב"ד והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר הוא צריך לבערן מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וזו היא השביעית שאוסרת במינה במשהו המוזכר במס' נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו. ומצאתי לרש"י ז"ל במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז"ל שצריך שיהא הפקרן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ"מ אינן נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מ"ש לא שיהא בהן חילוק איסור אכילה והרב ר' משה והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונין שריפה ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבן בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה הוא מדבריהם ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל: ואני אומר הטעם שפי' על דברי ר' יהודה הוא מדעתו וגדול כחו שרצה לחלוק על בעלי הגמ' דמפרשי דבקראי פליגי ובת"כ נמי משמע דפליגי בקראי וכמו שכתבתי למעלה ומה שכ' על לשון התוספתא דאוצר ואלו הפירות שמכונסין באוצר ב"ד אינן צריכין ביעור אחר שכבר הן מבוערין מן הבית וא' עניים וא' עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהן מיד ב"ד ולאכלן ע"כ, משמע מזה הלשון דההיא תוספתא דלעיל כולה בין רישא בין סיפא בפירות שביעית מפ' לה והא ליתא דהא סיפא הכי קתני הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועושין אותן דבלה וכונסין אותן בחביות ואי בפירות שביעית מוקמת לה פירות שביעית לעשות דבלה מי שרי והא תניא בתוספתא פירות שביעית אין עושין אותן דבלה אבל עושין אותן גרוגרות וגבי ענבים נמי תניא גבי אוצר ב"ד הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ובוצרין אותן בגת ודורכין אותם וכו' ואי בפירות שביעית מוקמת לה פירות שביעית לבציר לדרוך אותן בגת מי שרי והא תנן ואין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה וגבי זיתים נמי תניא הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקים אותם ועוטנין אותן בבית הבד ואי בפירות שביעית לעטון אותן בבית הבד מי שרי והא תנן ואין עושין זיתים בבד ובקוטבי וליכא למימר דמשום דהוו שלוחי ב"ד שרינן להו למעבד בפירות שביעית כשאר פירות החול דהא מקראי יליף להו בת"כ ומייתי לה בגמ' לההיא ברייתא לעיל בפ' כלל גדול רבא דתניא התם לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה וכו' וטעמא מדכתיב נזירך למדרש לא תבצור כדרך נזיר שלך אלא כדרך העניים שאין להם הכנות והוא בעצמו פי' כן הברייתא בפירושיו: אבל האמת שפי' אותה ברייתא כמו שפירשתיה למעלה דסיפא בפירות ששית הוא דקא מיירי והענין דכל זמן שיש פירות שביעית בשדה אוכלין עניים ועשירים ומכי כלו היו בעלי בתים פותחין האוצר שבבתים ואח"כ פותחים האוצר שבעיר שמלאו אותם ב"ד ולר"ש עניים ועשירים אוכלין מן האוצר ההוא ור' יהודה סבר דאין השתדלות ב"ד ותקנתא דידהו אלא לעניים אבל לא לעשירים דיכולת יש להם להביא מזונות מחו"ל ולאכול או לשמור בבתיהם מן הששית. ומה שכ' על רש"י ז"ל אולי חשב הרב ז"ל גם לחיה ולבהמה וכו' והפליג אין כוונת רש"י ז"ל כן אלא משליכן לאיבוד וזהו שכ' במקום דריסת רגלי אדם ובהמה ועוד דבהדיא כ' בפ' הנודר מן הירק וכתבתיו למעלה בפ' ג' ארצות עיקרו אסור בהנייה שהרי גדל בשביעית וחייב בביעור כי מטי זמן הביעור כמו שכתבתי שם וכן משמע מההיא פלוגתא דקולסי כרוב שכתבתי למעלה: ומה שהסכים דאין החיוב בפירות שביעית אלא להוציאן מן הבית אני רואה שהם דברים ישנים שכ' התוס' בפ' מקום שנהגו ואומר ר"י דהא דמשמע בכל מקום לאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמשהא אותם בביתו בחזקת שלו אבל אם מפקירן ומוציאן מרשותו שיאכל מהן כל מי שירצה הן אדם הן חיה מותר להכניסן ולאכלן אחר הביעור ע"כ. עוד ראיתי בפי' ר"י מסיפונטי שכ' כיצד מבער עומד בבית או בחוץ ואומר אחינו בית ישראל שמעו כל מי שצריך ליטול יבא ויטול ואוכלין והולכין אחר זה הביעור בין עניים בין עשירים וגם הוא אם הוא פיקח אחר שהפקירן יחזור ויזכה בהן ויכניסם לביתו ויאכלם אבל למכור אסור ואין זה הביעור כמו ביעור חמץ שזה סילוק רשות בלבד הוא וכן גם למעות שביעית כל הרוצה ליטול יטול אבל ביעור חמץ חייב בו עד שיבערנו וישרפנו ואסור בין לו בין לאחרים דכתיב לא יאכל חמץ ואמר ר' אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לעבור עליהם ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה מכלל דכל מילי כיון שסילק רשותו מהם שוב אינו עובר עליהם ע"כ ואלו הדברים סובלין תיקון ומצאתי להראב"ד ז"ל בפט"ו מהל' מאכלות שכ' הרמב"ם ז"ל פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינן בכל שהו ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסור תורה שאין אותה התערובת אסורה אלא דחייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית וכ' עליו א"א יש ביעור אחר בפירות שביעית שהוא לשריפה או לקבורה והוא כשיכלה המין האחרון של אותה הארץ משלש ארצות החלוקות לביעור ואותו זמן בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ע"כ וכן הסכים הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהיל' שמטה שכ' לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבדן ע"כ: והנני מכריח בהדיא דמן התורה יש ביעור דאסורין באכילה אחר הביעור ההוא אוכלי בהמה לבהמה ואוכלי אדם לאדם ואף אחר שהפקירן אסורין באכילה דגרסינן בפ"ק דתעניות רביעה שנייה למאי הילכתא ומפ' תלמודא רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד מתי נהנין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה מ"ט דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והיינו ברייתא דגבי אוכלי בהמה דת"כ הרי שהוכיחו כאן מקראי דכיון שירדה רביעה שנייה דהדר התבן זבל דאסור להאכילו לבהמה כיון דכלה מן השדה ואותה גירסא מדוייקת היא ואין לגרוס בה כגירסת משנתנו דלעיל דאדרבה קודם רביעה ראוי למאכל ואין שורפין אותו אבל מאכילין וכמו שכתבתי למעלה אלמא דמכי הגיע זמן אסור ליהנות ולדעתם ז"ל יפקירנו ויחזור ויזכה ויהנה וזו תשובה גדולה על הרב. ורבנו שמשון ז"ל כתב ואי אפשר לקיים גירסא זו דכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה או למאכל אדם או למאכל בהמה אסור לשרפו משום דכתיב לאכלה ועוד דלאחר הביעור שרי לכל הפחות לעניים ואיכא דשרי אף לעשירים ע"כ. ואני כבר פירשתי למעלה המשנה והסוגיא ופירושה ברור. ועוד תשובה נצחת לדבריהם דהא שביעית ניתנה לצביעה ובמין הצובעים תנן דאית בהו שביעית וביעור ובפ' כלל גדול זוטא ובת"כ ילפינן מקרא דמותר לצבוע בקליפי פירות שביעית בגד לאדם וא"כ היכי תניא בהגוזל קמא בגד שצבעו בקלפי שביעית ידלק והיינו בקליפי אגוזים ורמונים דתנן להו במתני' דבעו ביעור והיכי דמי אי קודם ביעור שפיר עבד דצבעיה דהתורה התירתו ואמאי ידלק אלא ע"כ אחר ביעור מיירי ולדעת אלו החכמים אמאי ידלק הא שרי וילבשנו ויכלה מאליו כבגד עדים או יפקירנו ויחזור ויזכה בו. וליכא למימר דמדרבנן הוא דהא התם בעי לאוכוחי מהאי ברייתא דחזותא מילתא היא והוה אתי ליה שפיר דידלק משמע דאי בעין הם פירות שביעית או קליפיהן דהוו מין הצובעין הדין הוא דידלקו, ואסיקנא עלה שאני התם דאמר קרא קדש תהיה בהוייתה תהא וה"נ אסיקנא התם גבי ערלה בההיא שמעתא ולדעתם אין כאן דליקה בעולם לא מדרבנן ולא מדאורייתא ומעתה לא טעה הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל שאמרו שורף באש. ועוד דתניא בפ' בתרא דיומא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה כיצד טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, משמע דשביעית אסורה באכילה מן התורה דומיא דרישא דטבל ונבלה וכן פי' רש"י ז"ל שם שביעית לאחר זמן הביעור מאכילין אותו שביעית שהטבל במיתה והשביעית בעשה ע"כ, פי' לאו הבא מכלל עשה דכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה ודריש בת"כ כל זמן שאתה אוכל מן השדה וכו' וכן פי' רש"י ז"ל בפי' חומש ע"י השדה אתה אוכל מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אי אתה אוכל מן הבית ובמקום אחר כתב ונטשתה מאכילה אחר זמן הביעור ופי' מן השדה דהיינו הפלך ההוא כמו ויהי ארון ה' בשדה פלשתים דהיינו כל מלכות פלשתים גת אשקלון עזה אשדוד עקרון וכן ותשב משדה מואב #. בפ' מאכילין תניא כהנים המגבלין בטהרה לא יהו מדקדקים בחצרות של אוכלי שביעית אית תנאי תני מדקדקין א"ר פינחס מ"ד מדקדקין מפני חלתן ומ"ד אין מדקדקין מבריחו אתה מן הקלה ומכניסו לחמורה טבל בעון מיתה שביעית בלא תעשה והיינו לאו הבא מכלל עשה כמו שפי' על רש"י ז"ל לעיל. ועוד קשה דתנן לעיל בפ' כלל גדול רבא ומייתי לה בפ' התערובות אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פיסול דממעט התרומה מאוכליה ואיכא עשה דמשמרת תרומותי והלא לדבריהם לעולם שרי באכילה ואין כאן הבאה לידי פיסול בעולם ובפ' התערובות משמע בהדיא דפיסול מדאורייתא קתני דפריך התם מהך מתני' דאין מבשלין ירק וא"ל שאני תרומת ירק דרבנן ופריך איפכא מיבעי ליה למיתני ירק של תרומה בשמן של שביעית ופי' רש"י ז"ל אבל השתא דקתני שמן של תרומה דאורייתא הוא דכתיב כל חלב יצהר ושביעית אין לך דבר שאינו מדאורייתא בין באוכלי אדם בין באוכלי בהמה כדכתיב ולבהמתך ואם איתא לישני ליה אין כאן פיסול אלא מדרבנן ולהכי מתיר ר"ש כדמשני התם גבי תבלין. ועוד דגרסינן בפ' בתרא דע"ז דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניי ופרעו להו בשמינית ומשמע התם דהיו עושין להם טובה שלא יפסידום אחרי הביעור ולדעתם מה היו מכניסין עצמן לזה והא אחר הביעור הולכין ואוכלין עד תומם כדתנן במתני' דאין להן זמן מוגבל עד כאן שרי מכאן ואילך אסור ועניים הוא דזכו בהו מן ההפקר והתוס' דחקו עצמן שם וכתבו צריך לפ' שהאיסור היה שהיו מחזיקים אותם בחזקת שלהם דאילו הפירות עצמן יכולים עניים לאכול לכ"ע וכל זה נבואה ואינו במשמע. ועוד דתניא בת"כ הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו ואם אין זורעין היאך הן אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחים שהם אסורים בשביעית וחכ"א אין ספיחים אסורין מן התורה אלא מדברי סופרים א"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף וגו' אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כונסין אין אנו מכניסין אותו לקיום אמרת לנו בערוהו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך ע"כ והשתא ר"ע דריש איסור ספיחים דאורייתא מקרא דלא נאסוף את תבואתנו ורבנן אהדרו ליה ה"ק קרא אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין אנו מכניסין אותו לקיום דמפקירין אנו אותו לעניים ואמרת לנו בערוהו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך משמע דמן הביעור ואילך אין להם מה לאכול ואם איתא דיש להן פרנסה עניים ועשירים מן הביעור ואילך מאי קא משנו רבנן אלמא למדנו מכאן מפורש דאיסורא דאורייתא הוא דקרא הכי מקשה דיש לאכול ואין לנו רשות לאכול ולהכי פירש וברכתי את הששית ולא קאמר וברכתי את השביעית גופה משמע דבברכת שביעית דיש זמן בה דאע"ג דיש להם לאכול לא מצי אכלי, לכך נראה נכון וברור דיש זמן ביעור דיש בו איסור הנייה כדמשמע ממתני' דתבן וגם יש בו מצות שריפה כההיא דתניא בהגוזל קמא בגד שצבעו ידלק כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל ותרי גווני ביעור איכא דתרי קראי כתיבי חד הגיעה שעת הביעור של אותה העיר דהיינו כשהעניים לקטו כל מה שמצאו בשדות העיר ולא נשאר בגנות ופרדסים של אותה העיר שום דבר ועליהם נאמר ילחכו הקהל את כל סביבותינו אבל כל ההרים והיערים הרחוקים מלאים מפירות ומלאו פני תבל תנובה על אותה שעה נאמר עניים אוכלין אחר הביעור דבההוא שעתא עשירים מוציאין מה שבביתם ומפקירים על כרחם דודאי מן השבות אתה אוכל ולמר עניים אוכלין מן האוצר שבעיר ולמר אפילו עשירים וקיי"ל כוותיה ומצו אכלי כולהו משום דלא כלה לחיה שבשדה של ההפרכיא ההיא ובאותה שעה צריך להוציא על פתח ביתו ולהפקיר וההוא ביעור כדי לצאת מחובת הפקר הוי ששנינו לעיל בגמ' במשנת ג' כבשים דנפקא לן מקרא דכתיב ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגרסינן עלה בפ' המפקיד דשביעית אפקעתא דמלכא היא וספיחי הגוי פטורים ממנו וההוא שעתא כיון דשרי לאכילה אוסר אפילו באלף והכל בעי הפקר וכולהו אלף בעו קדושת שביעית דהיינו סחורה ורפואה וכו' אבל כשיכלו כל פירות ההפרכיא אסורין אפילו באכילה דנפקא לן מקרא מן השדה תאכלו דמשמע דאין אכילה אלא כ"ז שחיה אוכלת בשדה ובההוא גרסינן בפ' ג' ארצות אבל לאכילה בנ"ט דנפקא לן ההוא ביעור מקראי דאסורין פירות שביעית באכילה מן התורה כדתניא בת"כ והיינו אחר שיכלו כל פירות או ירק שביערים ושבהרים של כל ההפרכיא וזהו במוצאי שביעית והיינו איסור עשה שכ' רש"י ז"ל למעלה, ונראה דמתני' דקתני דמזמן רביעה ואילך אין נהנין ובסתמא ולא פירש אי ליהודה אי לגליל נראה דפסקה למילתיה:

ונקטינן דתבן וקש אסור להאכיל לבהמה במוצאי שביעית מרביעה שנייה ואילך כר"ע ולזיתים ולתמרים כשיעור זמנן השנוי למעלה בתמרים עד הפורים וביין עד הפסח ובשמן עד העצרת וכל אלו בשנה השמינית הוו זמנן לכל המדינות חוץ מן הירק דקיי"ל כר' דמיד במוצאי שביעית שרי כדאיתא לעיל:

ומצאתי להראב"ד ז"ל שכ' בהשגות א"א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר וביעור ואינו כן אלא כשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם ג' סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ב"ד מחלקין ומוציאין לשוק ומפקירין ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהם ככל אדם והיינו שמעתין דלעיל עד שיכלו אותם פירות הארץ שביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומן אותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל בביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע"כ דבריו נוטין דבריו לחילוק שלנו ועולין להלכה אלא מה שסובר בענין ג' ארצות שנראה דעתו כדעת רש"י ז"ל בפי' ג' ארצות אינו עולה וכבר הארכתי וכדבריו נפ' דתרי גווני ביעור איכא חד מכי כלו פירות שדה העיר בההוא בעו הפקר ואם נתערבו פירות שביעית בפירות אחרות במשהו אוסרין ובעו כולהו כילוי קודם ביעור דאיסורא כגון יין ביין עד הפסח ופסח בכלל כדאיתא בשקלים יוצאין ביין של שביעית לד' כוסות ובשנת הביעור ודאי קאי וחד מכי כלו פירות ההפרכיא כגון שפלה שביהודה או כל הר המלך דיהודה או כל עמק דיהודה דכיון דחיה מן העמק אינה גדלה בהר וחיה מן ההר אינה גדלה בעמק לא מהני להתיר פירות של הר כיון דכלו פירות שבעמק וכן איפכא וכלה לחיה מיקרו ואין עוד שום היתר לפירות ואסורים באכילה מן התורה בעשה דהיינו לאו הבא מכלל עשה והוו בנ"ט כחלב ודם בין במינם בין שלא במינם ובעו שריפה כי ההיא דבגד שצבעו והיינו טעמא נמי דר' אליעזר דאמר עור שסכו בשמן של שביעית ידלק דכיון דהשמן אינו נאכל כדינו בעי שריפה ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא כשסכו קודם הביעור דמצי לאכול בקדושת שביעית כנגד אותן המעות ששוה השמן כדתנן יאכל כנגדן אבל אם סכו לאחר הביעור פשיטא דידלק אליבא דכו"ע דלית ליה תקנתא אלא שריפה והיינו סוגיין דפ' התערובות דממעט זמן התרומה והיינו קושיא דוכי תאמרו מה נאכל וכו' דולא נאסוף את תבואתנו דנגד עינינו אוכל נכרת ושורנו טבוח לעינינו ולא נאכל ממנו דמכי מטי זמן ביעור דאיסורא כל פרי ופרי בעי שריפה ואיבוד. ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה ממעשר שני דשוה לשביעית מי הגיד לו דלא בעי שריפה מעשר שני בשעת הביעור כיון דכתיב ביה ביעור וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל פי"א מהיל' נטע ורבעי ה"ז מבערן ומשליך לים ושמא כל מקום דכתיב ביה קדש כשעבר זמנו דנו בנין אב מנותר # ושביעית דכתיב בה קדש דכיון דכתיב ביובל בה כתיב ומ"ש אחר זמן הביעור כתיב ביה קדש וגמרי כולהו מנותר דכתיב ביה קדש ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא וכל אלו דמו לנותר דהו"ל זמן היתירא ונתותרו. והא דלא קתני להו בתמורה למ"ש ושביעית משום דהני איסורן לא שמעינן אלא מכח עשה בשביעית כדפי' רש"י ז"ל לעיל, ובמ"ש ואבזרייהו כתיב בערתי הקדש מן הבית ותנא לאוי הוא דקתני עשה לא קתני ותרומה קתני דאע"ג דשריא לזרים בהנייה כדתנן מדליקין בשמן שריפה בבתי כניסיות ובבתי מדרשות באכילה לזרים אית בה לאו ומיתה # [ואם טמא אכל טמא עובר בל"ת ואע"ג דטהור האוכל טמא בעשה מ"מ רובא גבי ל"ת איכא] ומשו"ה תני לה משא"כ בהני דלית בהו לא לאו ולא מיתה לא לכהנים ולא ללוים ולא לישראל:

ועתה שנתבררו השמועות הללו אדם העומד בארצות שהחזיקו עולי מצרים ועולי בבל צריך ליזהר בפירות שביעית דשרו בזמן התירם כגון פירות האילן דישראל וגוים ובירקות דגוים דוקא דאילו דישראל אסורים מטעם ספיחים אלא בירקות שמנו ואף מה שתעלה הארץ מעצמה צריך ליזהר בהם בין לענין אכילתן בין לענין הנייתן בין לענין חילולן בין לענין קנייתן בין לענין ביעורן:

לענין אכילתן דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל דבר שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי, אין שולקין אוכלי בהמה, קניבת ירק כיון דחזיא לבהמה אין דורסין אותו ואין מפסידין אותו דכדרך שהוזהרנו על אוכלי אדם שלא להפסידן כך הוזהרנו על אוכלי בהמה שנאמר תהיה כל תבואתה לאכול אבל מעלין אותה לגג והחמה מייבשת אותה והכי אמרינן בפ' כלל גדול זוטא הדא קניבתא דירקא מסקינן לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמה. פירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה, לא יפטם את השמן ולא את היין מפני שממעיטו ומפסידו ולא יתן שמן ע"ג האבנים של מרחץ ויתעגל בהן אלא סך גופו ונכנס ולא יתן שמן ברגלו כשהוא נעול בתוך המנעל אלא סך רגלו מבחוץ ונועל. אין חוסמין בו תנור וכירים ולא יתן שמן של שביעית בחוקן שעושין לרפואה דדרשינן לאכלה ולא למלוגמא דהיינו לרפואה חומר בדמי שמן שביעית משמן שביעית עצמו שהשמן עצמו מדליקין בו ואין מדליקין בדמי שמן של שביעית וטעמא דשמן מדליקין בו דכתיב תהיה וזה דרכו ודמים סתמן אינם להדלקה. תניא בתוספתא שמן של שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק קארדאדור בלע"ז. פירות שביעית הם הפקר ואם לקח בהמה בהם חייבת במתנות ופטורה מן הבכורה כדאיתא בבכורות. אין אוספין פירות שביעית מן המחובר כשהן בוסר שנאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתיעשה תבואה. מאימתי יהא מותר לאכול פירות האילן, שנים הן לבד דהותרו אף אם הם בוסר ואלו הן פגים של התאנים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה אבל לא בבית. הבוסר משיוציא מים אוכלו בשדה אבל שאר אילנות עד שיגיעו לעונת המעשרות אסור לאכול מהם בין בבית בין בשדה ואסור לקוץ פרחים מן האילנות משיוציאו עלין לדעת רש"י ז"ל והוא הנכון. אסור להסיר כתם במי סילקא או במיץ לימון דדרשינן לאכלה ולא לכביסה דלא קיי"ל כר' יוסי. אין לוקחין מדמי שביעית מים לתשמישין או מים לבהמה או מים לכביסה ולצביעה ולמשרה דבעינן הנאתו וביעורו כאחת וכן אין לוקחין מלח בדמי שביעית דאין הנאתו בשעת ביעורו. דבר המיוחד לבהמה כגון קוצים ודרדרים מותר לעשות הימנו מלוגמא לאדם:

לענין קנייתן הסיאה והאזוב והקורנית הולך לאחר המחשבה חישב עליו לעצים הרי הוא כעצים ואין בהן קדושה חישב עליו לאוכלין יש בו קדושה ודמיו אסורין לעשות בהן סחורה למוכר ולא לפרוע בהן חובו אלא לאכילה ויזהר שלא יתן לע"ה מדמי שביעית אלא עד כדי מזון שתי סעודות וכ"ש לגוי שאסור דכתיב לכם ולא לאחרים כדאיתא בת"כ והא דאמרינן בפ' מאכילין דשרי להאכיל פירות שביעית לגוי להאכיל הוא דשרו דלא גרע מבהמה אבל ליתן ולמסור מעות בידו לא. בא לקנות מע"ה ירק או אתרוג או חטים אי מע"ה רגיל אצלו יעשה כר' יוחנן כדאית' בפ' כלל גדול רבא בשילהי פירקא ואי אינו רגיל אצלו אם יש עמו דבר שאין בו קדושת שביעית מבליע הדבר שיש בו קדושת שביעית עמו כיצד הרי שבא לקנות מן הגוי או מע"ה חטים קודם זמן האיסור אם יש עמו תרנגולים או ביצים יתן כל הדמים של החטים או שאר הפירות על התרנגולים בענין שהחטים עולין לו במתנה ואין מוסר לו דמי שביעית ואם לאו יאמר לו מכור לי חטים אלו בסלע זו ובזה נמצאת קדושת החטים נתפסת על הדמים שלו דפרי ראשון אין נתפסת קדושתו אלא בלשון מקח דוקא ויאמר אח"כ קדושת המעות שנתפסה מחוללת על הפירות או ביצים שיש לי בבית ואע"ג שאינם אלא פרוטה שהמעות הן שניים ובפרי שני קיי"ל כר' יוחנן דאמר שביעית יוצאת דרך חילול ועושה כדרך שפודין הקדשות דאומר זה תחת זה מחולל על זה וה"נ שהדמים קדושים יאמר הני דמים הללו מחוללין על פירות שיש לי בבית שאינן של שביעית כגון בשר או דגים וכדאמרן אע"ג דלא ישוו אלא פרוטה ומנא אמינא לה דתנן בפ' לולב הגזול הלוקח לולב מחברו בשביעית ניתן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית ופי' רש"י ז"ל בע"ה קא מיירי כדאמרינן בגמ' נותן לו אתרוג במתנה חבר שקונה הושענא כולה מע"ה בשביעית יבקש ממנו ליתן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו וכו' בגמ' מפ' טעמא, וגרסינן עלה בגמ' לא רצה ליתן לו במתנה מהו אמר רב הונא מבליע לו דמי אתרוג בלולב וליתיב ליה בהדיא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון ג' סעודות ואם מסר יאמר הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בקדושת שביעית ופירש"י ז"ל מבליע לו דמי אתרוג בלולב ימכור לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה. וליתיב ליה דמי אתרוג בהדיא מ"ט אין רשאי ללקחו בשביעית. אין מוסרין דמי פירות וכו' דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבים להתבער בשביעית הם ודמיהם ולא שיעשה בהם סחורתו ולא ליקח בהם מידי דלאו אכילה כגון חלוק וסנדלים וכו' לפיכך אין מוסרין להם דמים שחשודין על דיני שביעית דהויא להו טורח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול והאי טעמ' שייכ' בע"ה כ"ש בגוי דחמיר דאפי' ב' סעודות אין מוסרין לו כדאיתא בתוספ' ובע"ה יותר ממזון ג' סעודות הוא דאין מוסרין אבל מזון ג' מוסרין כדי חייו דאיכ' למימר לסעודת שבת הוא צריך וכיון שהותר בערב שבת הותר לכל ימות השבת, ואם מסר ששכח ומסר לו יאמר חבר זה שמסר לו מעות הללו שמסרתי לע"ה זה וכו' וחלה עליהם קדושת שביעית כדאמרינן לקמן שביעית תופסת דמיה בקדושתה. יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי שאינם של שביעית ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן ע"כ, והטעם דהמעות הם שניים וכדאמרן. ונראה דלא חמיר מקדשי בדק הבית וקיי"ל כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכתבו הפוסקים דבזמן הזה אפילו לכתחלה. # אין מסיקין תנור ולא מרחץ בתבן וקש של שביעית ל"ש תבן של ישראל ל"ש תבן דגוי ועל האמת אין תבן בשביעית מצוייה אלא דגוי ואם הוסק יוצן ואם מרחץ הוא של דיומסית מותר דמסייע אין בו ממש אבל מרחץ דעלמא אסור לרחוץ בו אא"כ נסרחה דלא חזיא למאכל בהמה וטעמא דכיון דיש בתבן קדושה ואסור לנו לשרפה היינו גורמין לשרפה ביד הגוי אילו היינו רוחצין במרחץ שלו וקיי"ל דבכל המצות איכא שבות אע"ג דאינהו לא אסירי בהו כדאיתא בב"מ גבי סירוס ופסקו הרמב"ם ז"ל פ' י"ו דהיל' איסורי ביאה וגבי מותר לומר לגוי לזרוע כלאי זרעים דשרי באכילה פסק הראב"ד ז"ל דלא שרי אלא בחו"ל אבל בארץ פשיטא דאסור. אין עושין סחורה בפירות שביעית כגון לקנותן ולחזור ולמכרן ולהרויח בהן כדרך שאסור בנבלות ובטריפות. ואסור לצבוע בקליפי אגוזים ורמונים בשכר שעושה סחורה אלא אם ירצה צובע לעצמו ואם צבע לעצמו כשיגיע זמן הביעור הבגד שצבע ידלק דתניא בהגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק דחזותא מילתא היא וחשבינן כאילו הקליפין בעינייהו כדאיתא התם. אין פורעין מדמי שביעית צדקה ואין עושין בהם שושבינות ואין משלמין מהן תגמולין ואין לוקחין מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואין מקדשין בהן את האשה ועושין מהן גמילות חסדים וצריך להודיע משום גניבת דעת:

ענין חילולן כיצד פירות שביעית תופסין דמיהם אלא שהפרי הראשון כדי שיתפוס אחר צריך שיהיה במכירם שימכור נחברו הפרי ויתן לו דבש או בשר או גבנה ואז הבשר וכיוצא בו קדוש ואין עישין בו סחירה וכל הדינין אבל בחלול אינו תופס אבל הבשר הלקוח בו אם אמר יהו דגים תחתיו כמו בהקדש דסגי באמרו זה אחת זה הרי הוא נתפס ופרי הראשון לעולם באיסורו ופרי האחרון באיסורו. כשמחללין פרי הנקח שנית אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים שמא יגדל מהם עדרים והרי היא סחירה ועוד שמא יקיים אותם אחר הביעור אלא על השחוטין. אין סכין כלים ועורות בשמן שביעית ואם סך יאכל כנגדן. אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל מפני שמצמצם וטועה במה שנהיג בשאר שנים ואולי לא ישמור בהם הדינין לכך עבדי רבנן הכירא בהו כי היכי דלדכר: