פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ט:ו:א
Sirilio on Yerushalmi Sheviis 9:6:1 (Sirilio on Jerusalem Talmud Sheviit 9:6:1) · פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית · free full Hebrew text
Open in the reader →שעת הביעור. בביעור דהיתירא קא מיירי ובאוצר שבבית מיירי כדתניא בתוספתא כיצד יעשה ולעיל כתבתיה ובגמ' אבאר ענין ביעור דהיתירא וביעור דאיסורא בס"ד:
בדר' יוסי גרסינן אוכלין אחר הביעור ובגמ' מפ' טעמייהו דר' יוסי ור' יהודה:
מ"ט דר' יהודה. דסבר דוקא עניים הוא דאכלי:
לענין ביעורן כיצד פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה שנאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אין לך בהן אלא כ"ז שיש בשדה כלו מן השדה אסורין באכילם דהיינו כי כלו מן הפלך ההוא ואפילו לקחו מן הגוי נמי כי מטי ביעור דאיסורא אסירי באכילה כדמוכחא ההיא דס"פ בנות שוח אבל ביעור דהיינו הפקר דע"כ דילפינן ליה מונטשתה ואכלו אביוני עמך לא בעו וכמו שכתבתי בשם רבנו שמשון הזקן בפ' שלש ארצות וכדמוכחא ההיא דגידולי גידולין אליבא דר' זעירא דקיי"ל כוותיה דאסור אפילו באלף כשנתערב מטעם זריעה קמא שנטעו ישראל ובעי ביעור בקדושת שביעית ומשמע דמטעם זריעת הגוי פטור אלא ש"מ דביעור דהיתירא דהיינו הפקר דע"כ דנפקא לן מונטשתם לא בעי אבל ביעור דאיסור אכילה כי חסרו מן הפלך אסורים כמו שפסק רבנו שמשון דהפקר פטורין אבל מיחייבי בביעור וכמו שכתבתי למעלה. ומהו הפלך קבלו חכמים בגליל משערינן לחודים וארץ יהודה לחודיה ועבר הירדן לחודיה וכל א' מאלו חלוק לשלש ארצות הר לעצמו ושפלה לעצמה ועמק לעצמו כמו שנתבאר שם ומפ' בתוספתא דהיינו לאגסין וקרוסטמלין וכיוצא בו אבל אמרו דלענין חרובין וזיתים ותמרים וגרוגרות כולן חשובות כאחת כלומר שגבול שאמרו בגרוגרות עד החנוכה הוא לכולן ובתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער והוא עד הפורים הוא לכלם ובענבים וביין עד הפסח ובזיתים ובשמן עד העצרת ג"כ לכלם וכל זה בשנה השמינית שהיא מוצאי שביעית וכבר פירשתי הטעם בפ' כלל גדול זוטא למה האריכו חכמים באלו הזמן עד כאן ולענין תבן וקש אסור לשרפו או לגבלו בטיט ל"ש דגוים ל"ש דישראל עד רביעה שנייה דהיינו אם ירדו עד כ"ג למרחשון ואם לא ירדו עד ר"ח כסלו ומשם ואילך כבר נסרח ואז מותר לשרוף תבן וקש. וכבר נתבאר פ' כלל גדול זוטא שכשיש שמן של שביעית דהיינו אחר רביעה שנייה דשמינית אזי אין חטים מותרים לאכילה אלא של עזה וכיוצא בהן דאין בהן קדושת שביעית. ולענין ירק הצומח למוצאי שביעית קיי"ל כרבי דמותר לאכול ירק במוצאי השנה מיד דשביעית בטילתה ע"י קרקע וקרקע אוסר וקרקע מתיר ותוך השנה השביעית הירק כגון כרוב וסילקא אע"ג דאינן מצויין לחיה בשדה כל זמן שמצויין בגנות שרו דקיי"ל כר' יוסי דאמר אוכלין על השמור אבל כי אין מצויין משם ואילך אסירי הקדרות לבשל בהן ובעו הגעלה תוך השנה בעצמה לרבנן ולר' שמעון כל ירק אחד לביעור ואפשר דקיי"ל כר"ש נמי בהא דהא אשכחן לר' יוחנן דפסק כר' שמעון לטחון בריחיים ובקוטבי וטעמא דשביעית בזמן הזה דרבנן והכא נמי כה"ג ולר' שמעון כל ירק אחד לביעור ומשמש זה לזה וזה לזה עד תשלום השנה ובתשלום השנה יקח כלים חדשים להשתמש בהם ויגעיל כלי המתכות כמו בפסח ולאחר זמן זה שאמרו חכמים חייבים לשרוף הנותר או להשליך לים המלח והקדרות שבשלו בהן צריך להגעילן כמו שאמרו לאחר הביעור בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה. וכן לענין הבצלים והשומים אסורים מכי כלו בשדה ויש לאדם לאצור בשנה הששית כל אלו הדברים תבואה ושמן ויין וקטנית ושומין ובצלים עד השנה השמינית. ולענין תיקון החביות שהניחו בהן יין של שביעית דאחר הביעור הויין להו בלועות מאיסור וכן גרביות קטנות שמניחין בהן כבשין דירק שביעית צריכות מלוי ועירוי כי ההיא דאמרינן בס"פ כל שעה הורי ר' אמי באילין גרבייא דכותחא צריכות מילוי ועירוי דצונן ששהו בו משרה שנאסר ובפרט אם הוא חריף חשיב כחמין ובעי מילוי ועירוי ג' ימים אם ירצה לשכון בא"י. וע"ז נאמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך:
מי שהיו לו פירות שביעית וכו'. הא מתני' קשיא רישא אסיפא דברישא משמע דבפירות היתר מיירי דקתני סתמא מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה והדר קתני ינתנו לאוכליהן דמשמע בצווי ובכפיית ב"ד והיינו דשקלינן להו מן היורש או מן המקבל המתנה דלא קתני להם אלא דיהבינן להו לאוכליהן ואי בפירות היתר אמאי קנסינן ליה ליורש דשקלינן להו מיניה ליכלינהו איהו וחדי ותו דקתני סיפא אין החוטא נשכר משמע דבפירות שחטא בהן מיירי ומשו"ה פליגי בה אמוראי בגמ':
לאוכליהן. מדקתני הכי ולא קתני להן משמע לאנשים האוכלין שמיטפלין ונסמכין עליהם של היורש ומקבל המתנה לתת להן די סיפוקן כגון עניים שכניהם או קרוביהן או מיודעיהם אבל להם דהיינו יורש או מקבל מתנה לא ומשום דהא מילתא קעביד לה היורש בצווי ב"ד חשיבא קנסא:
אין החוטא נשכר. דסוף סוף משתכר ומרויח ונהנה כיון דקא אכלי להו קרובים בחנם שמשתרש כל אותו זמן שאוכלין אותם פירות שאינו נותן להן משלו הילכך לא סגי קנסא דר' אליעזר אלא ימכרו לקרובים בצווי ב"ד ומ"מ כיון דלא זבני' להו לעלמא אלא לאוכלין המיטפלין ליורש או למקבל המתנה בזול קא זבני' להו והוי קנסא טפי מר' אליעזר ובגמ' יתבאר בס"ד:
האוכל מעיסת שביעית. בפ"ק דבכורות מייתי לה ופריך עלה ואמאי כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ומשני שאני הכא דכתיב לדורותיכם ומשמע אפילו בשביעית תניא נמי הכי מנין לאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה שחייב מיתה שנאמר לדורותיכם:
וחייב מיתה. כדין אוכל טבל והך עיסת שביעית נראה לפרשה או בחטים שזרען הגוי בשביעית דקדושת שביעית תפסתינהו או בחטים של ששית שלקחן בדמי שביעית דהשתא שרי לאוכלן אבל בקדושת שביעית הא נתפסו ושמעינן ממתני' דאע"ג דשביעית פטורה מן המעשרות בחלה מיחייבא: