פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ו:ג:ד

ר' לא ור' אמי וכו'. פליגי עליה דר' זעירא וסברי דדוקא לחומרא אמרינן דגידולין מבטלין את העיקר אבל לא לקולא דתולדות דאיסורא נינהו ומתני' דבצלים מוקמינן לה בבצלים של ששית שנטעם בשביעית ועקרן בשביעית ושתלן למוצאי שביעית וכפי' הרא"ש ז"ל א"נ כדמוקי לה בפ' הנודר מן הירק במדוכנין כגון שהודכו במדוכה דליתנהו בעינייהו ומשו"ה לא מימשכי גידולין בתרייהו:

טבל. דבר שיש לו מתירין כשמתקנו הוא חוזר וניתר וכי נתערב בחולין נמי יכול להפריש עליו ממקום אחר:

ומעשר שני והקדש. יש להן היתר בפדייה:

וחדש. שהעומר מתירו:

לא נתנו בהן חכמים שיעור. שאוסרים בכל שהו במינם אבל שלא במינם בנותן טעם ובטל בס'. וכן פסק ר"ת ז"ל והר"ן ז"ל בפרק הנודר מן הירק:

תרומה ותרומת מעשר וחלה. אע"ג דמצי לאיתשולי עלייהו כדאיתא בנדרים פ' הנודר מן הירק הא מפ' התם היכא דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרו דבר שיש לו מתירין ונתנו בהם חכמים שיעור דאפילו דנתערבו במינם בטלים כאו"א כדיניה תרומה ותרומת מעשר וחלה במאה ערלה וכלאי הכרם במאתים ובשאינו מינו כולן בס' וכן כתב הר"ן ז"ל בפ' הנודר מן הירק ונותן טעם דקאמר הכא אשלא במינו קאי דאילו במינן משניות שלימות הן במס' ערלה לכל חד וחד דיניה:

שביעית אין לה מתירין. דכל מה שגדל בשביעית צריך לבער אחר ביעור דאיסורא המפורש לקמן בפ' הפיגם וכולו אסור באכילה ולאיבוד אזיל:

ולא נתנו בה חכמים שיעור. וקא מסיק עלה בפ' הנודר מן הירק דתנן השביעית אוסרת כל שהו במינה ושלא במינה בנ"ט והא משנה לקמן בם"פ כלל גדול זוטא וממינה קא מקשינן לר"ש דקתני בה שאם נתערבה סאה תאנים של שביעית באלף סאין תאנים של היתר כולן מתבערין:

אם אמרתם בשביעית שאוסרת כל שהוא בביעור. פי' הר"ן ז"ל אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין מצות ביעור שצריך לאכול התערובת קודם זמן הביעור שצריך לאכול אותו בקדושת שביעית ולא למלוגמא ולא לסחורה, ואני מפרשו בזמן שבני אדם חייבים בביעור מן הבית דהיינו כשרואים שכלין פירות העיר דבעו הפקר על כרחו קודם שיכלו פירות הפלך וההוא ביעור לית ביה אלא סילוק רשות בלבד דנפקא לן מקרא דכתיב ונטשתה וגרסינן בפרק המפקיד נטושין בע"כ דכתיב תשמטנה ונטשתה דשביעית אפקעתא דמלכא היא ובההוא כיון דאפשר לאכלו כשיוציא או יפקיר הו"ל כדבר שיש לו מתירין:

אבל לאכילה בנותן טעם. כלומר היכא דאיכא איסור אכילה דנפקא לן מהיקישא דאיתקש בהמה לחיה דבהמה אינה אוכלת מן הבית וכ"ש אדם כגון אם נתערבו לאחר הביעור דאיסורא שכלו פירות הפלך דאוסרת תערובתה דלא שרי באכילה ויש בהם לאו הבא מכלל עשה בההוא בין במינה בין שלא במינה בנ"ט אלמא דאם נתערבו הגדל לאחר הביעור דאית ביה איסור אכילה אפילו במינה בנ"ט וה"נ גידולין של היתר שנתערבו במחובר עם עיקר האיסור אחר הביעור דאיסורא מכיון דריבה החדש על העיקר מותר דיבש ביבש חד בתרי בטיל דכולהו שאר איסורי נמי הכי אזלינן:

פתרי לה בעירובין. כלומר לעולם אימא לך דאין הגידולין מעלין את העיקר לקולא והכא בנתערב בתבשיל עסקינן שנתערב האי בצל דשביעית אחר הביעור בבצלים דהיתירא דלא מינכר האיסור בטל בנ"ט דאין עיקרו בעין אבל הכא בגידולין דתולדות דאיסורא שהעיקר בעין ומינכר לא. ולא נראו לי בזה דברי רבנו שמשון ז"ל כלל:

בצל של כלאי הכרם. שנאסר:

ושתלו במקום אחר וכו'. דאין גידולין שמעלה האיסור מתירין האיסור עצמו דקמא קמא נאסר. ויש גורסין אין גידולי היתר וקאי אגידולין עצמן שגדלו כששתלו במקום אחר או אחר שנעקר הכרם והכל עולה לטעם אחד. וא"ת קשיא דר' זעירא אדר' זעירא דלעיל קאמר ר' זעירא דמכיון שריבה עליו החדש מותר אלמא דס"ל דגידולין מעלין את העיקר ומבטלין אותו והכא גבי כלאים סבר דאין גידולין מעלין את העיקר תריץ הא פרישו לה בפ' הנודר מן הירק ותירצו שביעית שאני הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע משא"כ בכלאי הכרם דאין האיסור מחמת קרקע אלא מיני תערובת זרעונין שאוסרין משו"ה אין בטילתן ע"י קרקע משא"כ בשביעית דהאיסור גופה חוזר היתר ודמי לחדש דקודם י"ו דניסן אסור באכילה ולאחר י"ו שרי:

דתנינן תמן. במס' תרומות פ' הזורע:

גידולי תרומה. דקיי"ל אם זרע התרומה גידוליה נמי תרומה וגזרה דרבנן היא ואחת מי"ח דבר היא כדאיתא בפ"ק דשבת וטעמא מפ' התם ומפ' במס' תרומות דלעולם חייבין הגידולין במעשרות דלא אתי דרבנן ומפקיע דאורייתא:

וגידולי גידולין חולין. אם חזר וזרע אותן גידולין גידוליהן חולין:

הטבל וכו'. מפ' התם טעמא דטבל רובו חולין:

ומעשר ראשון. אע"ג דטבול הוא לתרומת מעשר נמי רובו חולין:

ספיחי שביעית. נמי מדרבנן הן שאסורין ועוד שאינן מצויין שאינן נוהגין בכל שנה וסתמא מיירי שזרען ישראל בשמינית:

ותרומת חו"ל. נמי אינה מצויה:

והמדומע. רובו חולין:

ובכורים. אינן מצויין כלומר שאינן נוהגין אלא בשבעת המינין:

בדבר שזרעו כלה. כגון תבואה שמתעכל ונפסד הזרע בקרקע:

דבר שאין זרעו כלה. כגון לוף ושום ובצלים אין גידולין מעלין את העיקר ומשו"ה גידולי גידולין אסור אלמא דבצל דספיחי שביעית אין גידולי גידוליו מעלין אותו דאסירי באכילה ולדידיה גידול דקרקע מבטל לאיסוריה:

בקדושת שביעית בביעור. כי קתני ספיחי שביעית בדבר שאין זרעו כלה דאין גידולי גידולין מעלין אותן היינו בזמן הביעור דסילוק רשות ובזרעו גוי עסקינן דהעיקר הראשון נטעו ישראל שנאסר באכילה משום ספיחים ואפילו הוי זרעו כלה אלא היכא דזרעו כלה כשחזר וזרעו גוי שרי אפילו זרעו בשביעית דליכא בגוי משום ספיחים אבל בצל דאין זרעו כלה אפילו חזר ונטעו גוי ורבו גידולים על העיקר אסור וכגון דעקרו ישראל בשביעית וחזר ונטעו גוי בשביעית ועשה גידולין ועקרו וחזר ונטעו בשביעית הגוי ועשה גידולי גידולין ועקרו בשביעית ונתערב משנתלש באלף בצלים דחולין דאין בהן קדושת שביעית ובישראל לא מצית לאוקומה דא"כ מ"ש בצל אפילו זרעו כלה נמי אסור באכילה ואפילו גידולי גידולין דספיחים הם אלא בגוי הוא דמיירי וכדפרישית דלית ביה משום ספיחים וכדאמרינן לעיל אבל מ"מ קדושת שביעית יש בהם וחשיבי יש לו מתירין לאוכלן בקדושת שביעית דסילוק רשות הוא דרמינן עלייהו והיינו דבעו הפקר ע"כ כולהו אלף או שלא לעשות בהן סחורה דהיינו קדושת שביעית. וכי שרי ר' זעירא היינו בזמן הביעור דאיכא ביה איסור אכילה דהיינו כשכלו פירות הפלך כשנטעו בההיא שעתא דהוי דבר שאין לו מתירין וכדפרישית: