פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ו:א:כא

יבלונה. שם מקום ורצה להתירה לעבדה בשביעית כיון שאין בפירותיה ובירקה קדושת שביעית ועוד שפטורה מן המעשרות בימי הראשונים כדלקמיה ואע"ג דכבשוה:

תרין אלפין הנצין באריסו. נתן אנטונינוס לר' את יבלונה שיהו אריסי שדותיה פורעין לו בכל שנה שני אלפים הנצין ור' יאכל מן האריסין מה שיאכל:

הנצין. מין מטבע כדאיתא בפ"ק דקידושין והיו שדותיה של מלכי הגוים והיא נאכלת דאין בה איסור ספיחים ולא קדושת פירות שביעית אבל לעולם קדושה היא לענין עבודה דכבשוה עולי מצרים כדין בגרוש או בהריגה:

ואינה נעבדת. והא דפטורה מן המעשרות מפני שהיא כשדות גוים וכדפרישית לעיל בההיא דאמרינן בגין דלא חלטתון מלכותא בידא: אחר שפירשתי סוגיית הגמ' על משנתנו ?(ב) ואודיעך דבענין קדושת הארץ יש שלש מחלוקות, מחלוקת א' בקדושת יהושע וב"ד אי בטלה אי לא בטלה, מחלוקת שנייה בקדושת עזרא אי דאורייתא אי דרבנן, מחלוקת שלישית אי בתר החרבן בטלה אי לא בטלה. מחלוקת הראשונה בקדושת יהושע וכו' פלוגתא דתנאי ואמוראי היא, דתנאי בפ"ב דשבועות ובפ"ק דמגלה דר' יהושע סבר קדושה ראשונה דקדיש יהושע קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ור' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא ומשו"ה עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות והך פלוגתא נמי איתא (ערכין לב:) בין ר' אלעזר בר יוסי ובין אחיו ר' ישמעאל בר יוסי לענין חליטת בית אחר שנה בערי חומה דר' אלעזר בר יוסי סבר כל שתעלה מסורת בידך מאבותיך שמוקף חומה מימות יהושע כל מצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ור' ישמעאל בר יוסי סבר דכולן בטלו משבטלה הארץ דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ותנא דמתני' ס"ל כוותיה. ואימוראי נמי פליגי דרב הונא סבר בפ' ידיעות הטומאה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ורב נחמן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, וה"נ פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בזבחים פ' השוחט והמעלה דר' יוחנן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וריש לקיש סבר לא קדשה לעתיד לבא, ואיכא פלוגתא דפליגי ביה נמי תנאי ואמוראי והוא דאפילו נאמר דקדושת יהושע בטלה קדושת עזרא ובית דינו מי הויא דאורייתא אי דרבנן. בפ' הערל פליגי תנאי דתניא שתי קופות א' של חולין וא' של תרומה ולפניהם שתי סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ומפ' לה ר' יוחנן אע"פ שלא רבו חולין על התרומה דסמכינן אשאני אומר דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' יוסי פליג עלייהו דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ופי' רש"י ז"ל ירושה ראשונה דבימי יהושע הויא ירושה וכן שנייה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ שלישית אין להם כלומר לא בעי למיהדר ולמירתה דירושה ועומדת היא ואשמועינן האי תנא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס ע"כ דבריו. ואימוראי נמי פליגי בה בשמעתין ר' יוסי בר חנינא ור' אלעזר דר' יוסי בר חנינא ס"ל דקדושת עזרא דאורייתא היא ודריש קרא דוירשת כר' יוסי דירושה שלישית אין להם ור' אלעזר סבר דקדושת עזרא דרבנן היא ומאליהן קבלו את המעשרות וקדושת שמיטין ויובלות דרבנן בעלמא הוא ואפילו בימי בית שני וס"ל כר' יוחנן רביה דפ' הערל וכדאמרן. ואיכא פלוגתא אחריתי בין ר' ורבנן דקדושת עזרא אחר החרבן אי בטלה אי לא בטלה דס"ל לר' דודאי קדושת עזרא מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא לא קיימא אלא בפני הבית אבל שלא בפני הבית ליתה היכא דאיכא פסידא ומנלן דקדושת עזרא דרבנן היא אליביה דגרסינן בפ' השולח בירושלמי תניא וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין הן שמיטה ויובל לומר לך בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדבר תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם ?(א) והכי איתא נמי בפ' בתרא דערכין ומנלן דס"ל דשלא בפני הבית היכא דאיכא פסידא דאפילו מדרבנן שריא דתנן בריש מ"ק משקין בית השלהין במועד ובשביעית והוינן בה ואמאי משקין בשביעית והא משקה מים לזרעים למר חייב משום חורש ולמר חייב משום זורע ושניהם אסורין בשביעית ומוקי לה אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא דתניא ר' אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר א' שמטת קרקע וא' שמטת כספים לומר לך בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופי' רש"י ז"ל במהדורא אחת ור' היא שהיא מדרבנן ומילתא דפסידא שרו רבנן וזה דבר השמטה שמוט כתיב בהשמטת כספים תרי זימני שמטה שמוט בזמן שאי אתה משמט משמע דאיכא זמן דלא משמט קרקע ואי זה בזמן הזה ע"כ. ואפילו רבא לא נחלק עליו אלא דבעי לאוקומי מתני' כרבנן דפליגי עליה ומשום האי טעמא נמי אשכחן ליה בפ"ק דמס' דמאי שרצה להתיר לזרוע בשביעית בשנת בצורת דגרסינן התם ר' בעא מישרי שמיטתא סלק ר' פנחס בן יאיר לגביה א"ל מה עבוריא עבדין א"ל עולשין יפות הדר א"ל מה עיבוריא עבדין א"ל עולשין יפות וידע ר' דלית הוא מיסכם עמיה. ואשכחן ליה נמי לר' ?(ב) דהתיר להביא ירק מחו"ל והיינו משום דאזיל לטעמיה דסבר בטלה קדושת הארץ ואשכחן ליה נמי בסוף פירקין דאפילו קפלוטות שהוא דבר שאין זרעו כלה התיר ליקח מיד במוצאי שביעית והיינו משום דאזיל לטעמיה דבטלה קדושת הארץ כדלקמן בסוף פירקין. ולענין הלכה גבי קדושת יהושע נראה דקיי"ל כסתם מתני' דבטלה ונאכל למר הספיחים ולית בה גזרה ולמר נאכל אחר הביעור וכן משמע דבעלי הגמ' הכי אית להו דבפ"ק דחולין אמרינן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עניים בשביעית וה"נ אמרינן ביבמות אלמא דקים להו דמאי דלא כבשו עולי בבל דקיל וכן פסק הרמב"ם ז"ל מתני' דנאכל אבל לא נעבד בסוף פ"ד דהיל' שמטה וכן פסק בפ"ב דהיל' תרומה דקדושת עולי מצרים כיון דגלו בטלה. ולענין מעלי מסים קיי"ל כר' דמעשה רב דלא חשיבי כבושים ופטורות ממעשרות ומשביעית ולכך התיר בית שאן ואשקלון וסוסיתא וחברותיה. ולענין קדושת עזרא אי בטלה אחר החרבן אפילו מדרבנן כר' או לא בטלה בזה יש לדון. דעת רש"י ז"ל היא דקדושת עזרא בטלה דר' ינאי פסיק כוותיה וקיי"ל כר' שכ' הרב ז"ל בפ' זה בורר אגיסטון אני בתוכה שכיר אני בתוכה דקרקע של גוי הוא אי נמי משוס ארנונא שכרו בעה"ב לחרוש ע"כ, והקשו עליו בתוס' פי' בקונטרס לשון ראשון שכיר אני בתוכה וכו' ולא נהירא דאמרינן בגיטין פרק הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית לכך נראה כפי' אחר שפי' בקונטרס משום ארנונא ע"כ ובפירוש ארנונא נמי חלקו עליו דבההוא שמעתא גופה גרסינן מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא ופי' רש"י ז"ל פוקו וזרעו בשביעית דשביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ ע"כ כלומר היכא דאיכא פסידא והקשו עליו והעלו דבפקוח נפש הוא דמיירי ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתא בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. ודעת רש"י ז"ל היא דהנהו אמוראי ס"ל כר' ואין כאן שום קושיא וכדאוכחינן וההוא דאמר אין עודרין עם הגוי בשביעית ס"ל דלא כר' אלא כרבנן דאמרי דקדושת עזרא לא בטלה וראייה דירושלמי דפ' בראשונה שהביאו לאו ראייה היא דאיברא ודאי דמעיקרא סברי בעלי הגמ' דר' ינאי לא שרא אלא מטעם סכנת נפשות אבל לבסוף אשכחן דר' ירמיה סבר דר' ינאי ס"ל כר' ואפילו ליכא סכנה שרי כיון דאיכא פסידא דגרסינן התם טיוב בזמן הזה ר' ירמיה סבר מימר דשרי מ"ט בטל הדין בטלה גזרתא ואקשינן עליה ואסיקנא א"ר חזקיה איתותבת קומי ר' ירמיה מן הדא דתניא בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת וא"ר חונא בש"ר ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל ודכוותה ה"נ לא עמד ב"ד וביטל ע"כ, כלומר כי היכי דהתם גבי שמן שריפה אע"ג דלא התירו ב"ד של אותו הדור אלא מטעם משלחת זאבים שהיה בי סכנת נפשות מ"מ אע"ג דהלכה לה המכה ולא חזרו ואסרו כיון דמעיקרא הדין היה מותר דהניית תרומה שריא לזרים וכמו שפירשתי שם דכוותה הכא גבי ארנונא אע"ג דר' ינאי לא שרי לה מעיקרא אלא מטעם סכנה אע"ג דנתבטל אותו שמד כיון דמעיקר הדין היה מותר דקיי"ל כר' לא חזרו ואסרו וס"ל לרש"י ז"ל דהבבלי סובר כר' ירמיה בר' ינאי מדנקט תלמודא בפשיטות ארנונא סתמא אלמא דמשום פסידא גרידא שרי לתרוש וכמו שהוכחנו והיינו כר' דס"ל הכי. ואחר מצאתי שכ' בעל התרומות דברים הללו וזה לשונו ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן וההוא דאמרינן בפ' הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית סובר כרבנן דקדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין היובל נוהג מ"מ שביעית נוהגת ומתיישב בכך פירש"י ז"ל דפ' זה בורר דאמרינן אגיסטון אני בתוכה ופי' רש"י ז"ל שכיר גוי אני והא דמכרת ?(א) ר' אמי פוקו וזרעו משום ארנונא פי' כדי לשלם למלך חשבון חיוב התבואה והיינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן משום ארנונא שרי לגמרי ולא נצטרך לומר משום סכנת נפשות ע"כ. עוד כ' שם וז"ל ולא תימא הלכה קדושת עזרא לענין תרומה ומעשר קיימת לעולם אף בזמן הזה כתנא דסדר עולם אין הלכה כן אלא בזמן הזה בטלה וא"כ אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן ואפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומירחן ואכלן הוא עצמו ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מן הגוי אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא ואפילו נאמר אין קנין לגוי היינו אי הארץ עומדת בקדושתה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לגוי להפקיע מעשר מדרבנן ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן וההיא דאמרינן פ' הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית יסבור דקדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין יובלות נוהגית מ"מ שביעית נוהגת ע"כ. וכן דעת רשב"ם ז"ל שכ' בההיא דפ' הספינה דאמרינן א"ל ר' חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פירי תלת שנין ערב שביעית ושביעית ושמינית וכ' על זה דקסבר ר' חנינא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולדעתו דלא כהילכתא היא דלר' כיון דמדרבנן היא בטלה קדושת הארץ ואין קדושה בפירות הגוי ואין צריך לאצור, וראיתי דרמב"ש ז"ל פסק נמי כר' על דרך רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כר' וקדושת עזרא לא בטלה ופי' ההיא דזה בורר באונס ודלא כר' ירמיה ופסק ההיא דאין עודרין להלכה וכן ההיא דהספינה ומתני' דמשקין כ' עלה אוקמתא דרבא דאוקמה אליבא דרבנן וס"ל לרב ז"ל דקדושת עזרא לא בטלה לעולם ודעת הרי"ף ז"ל לפסוק כר' יוסי דסבר דקדושת עזרא קיימת לעולם ואפילו אחר החרבן נמי דאורייתא דכ' בפ' אלו עוברין דחלה בזמן הזה בארץ דאורייתא וכן נמי ההיא דאין עודרין עם הגוי כתבו להלכה והרמב"ם ז"ל סובר דאין מעשרות ותרומות בארץ אלא מדרבנן וטעמו ז"ל דכיון דרבנן ור' יוסי פליגי בהא מילתא נקטינן כרבנן דרבים נינהו וגבי תרומה סמכינן אשאני אומר וכפירושא דר' יוחנן ולא קיי"ל כר' יוסי ועוד דרב דימי אמר בפ' אלו עוברין הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ומדקאמר הנח לתרומה ולא קאמר לדידך דסבירא לך תרומה דאורייתא תיקשי לדידי סבירא לי דמדרבנן ולא תיקשי משמע דהכי ס"ל לאמוראי ותנן נמי בפ' האוכל מזיד שתי קופות א' של חולין וא' של תרומה שנפלה סאה תרומה לתוך א' מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה הריני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ולכאורה כרבנן אתיא והלכה כסתם משנה, והא דא"ר יוחנן בפ' הערל תרומה בזמן הזה דאורייתא וקאמר אנא דאמרי כר' יוסי לאו משום דס"ל לר' יוחנן כר' יוסי דהא אשכחן דדריש הכא לקרא דוירשתה כר' אלעזר והיינו דלא כר' יוסי אלא כרבנן ועוד אשכחן דאיהו גיפיה קאמר במדרש רות כיון דגלו נפטרו והם חייבי עצמן מאליהן והיינו כסוגיא דהכא דדריש ליה כר' אלעזר דסבר כרבנן. אבל פי' הענין כדברי רש"י ז"ל שכ' אנא דאמינא לר' יוסי דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס כהן וכו' ולדידיה קאמינא אף אוכלת בחזה ושוק דהא תרומה נמי בזמן הזה לר' יוסי דאורייתא היא ע"כ והתוס' והראב"ד ז"ל סוברין דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי וקשיא להו ההיא דמדרש רות ותירצו דה"פ כיון דגלי נפטרו דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ולא היה להם חובה לקדש כל ארץ ישראל כדאמרינן הרבה כרכים וכו' וכמו שהניחו מקצת היו רשאין להניח הרבה יותר אם היו רוצים ואעפ"כ חייבו עצמן מאליהן וקדשום וכיון דקדשום קדשו מן התורה ע"כ וכמה דבריהם דחוקין ואין מניחין מקום ללשון ומעיילין פילא בקופא דמחטא ועוד דהתם קתני מעשרות בהדי שאלת שלום בשם ועוד דהתם קא דריש קראי דעל החתום ועל החתומים מוכח דהסכימה ב"ד של מעלה על ידן ודריש הקב"ה שהוא על דהיינו עליון החתום כלומר הסכים ואי ס"ד דנתקדשו מן התורה מקראי דוירשתה מה צריך לחתום חתום ועומד הוא ועוד מה שכתבו דלא היה להם חובה לקדש כל א"י לא ידעתי מהו קידוש זה אי לכבוש ולגרש גוים מן הארץ מצווין ועומדין הן מהר סיני וכל דור ודור שיש לו יכולת בזה מצווה ועומד הוא כדכתיב לא תחיה כל נשמה ואבותם חטאו על שלא עשו כן כדכתיבי קראי ואי קידוש הוא כמשעו בשתי תודות וכו' זה לא שניני אלא בתוספת העיר ירושלם שיש לה תורת מקדש ממש גבי בכור ומעשר ושלמים ובתוספת העזרות ודברי רש"י ז"ל בפי' אנא דאמרי כר' יוסי הם נרות המנורה והפורש מהם כפורש מחייו. ואיכא למידק דר' יוחנן קאמר בפרק השוחט והמעלה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וקיי"ל דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן וקשיא אמתני' ועוד דר' יוחנן סבר הלכה כםתם משנה ועוד דקיי"ל רב נחמן ורב הונא הילכתא כרב נחמן בדיני וכרב הונא באיסורי ועוד קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן מר' יוחנן דהכא ודמדרש רות אדר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה ועוד דקיי"ל ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ור' יהושע ס"ל דקדשה לעתיד לבא. תירצו בזה דלמעשרות ותרומות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד לבא אבל קדושת הבית קדוש ועומד הוא מימי שלמה ע"ה משום דאיקרי נחלה ואין לה הפסק והשתא א"ש דבפ"ק דמגלה בעי רבינא למימרא דסבר ר' אליעזר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וקלעים לצניעות בעלמא הוא דעבוד ובריש ביצה אית להו לתרוייהו גבי ליטרא קציעות דבטלה במאה ואע"ג דדבר שבמנין הוא ולריש לקיש היינו משום דתרוייהו בזמן הזה דרבנן וקשיא דר' יהושע אדר' יהושע ולרבינא קשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר אלא ודאי כדאמרן דר' אליעזר ור' יהושע לא איירי בההיא בקדושת הארץ אלא בקדושת הבית וקדושת הבית לחוד וקדושת הארץ לחוד, ור' יוחנן נמי דאמר בפ' השוחט והמעלה דקדושה לעתיד לבא בקדושת הבית קא מיירי דאמרי התם המעלה בחוץ בזמן הזה וכו' דמשום קדושת פתח אהל מועד הוא ופלוגתא דרב הונא ורב נחמן נמי בשבועות בקדושת תוספת עזרות ותוספות העיר היא לאכול בה קדשים קלים הילכך קיי"ל כרב הונא דבעינן כל אלו וירושלם נתקדשה בקדושת שלמה ובית דינו וקדשה לעתיד לבא כר' יהושע ולא חסר בה א' מכל אלו. ור' יוחנן ורב הונא הכי ס"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי' דברים הללו בהילכות תרומה פ"א כ' התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ בזמן שכל ישראל שם שנא' כי תבואו ביאת כולכם כמו שהיו בביאה ראשונה וכמו שהן עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתם ולפיכך לא נתחייבו בה מן התורה וכן נ"ל שה"ה במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדרבנן כתרומה ע"כ, והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א לא כיון יפה להלכה דהא קיי"ל כר' יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת ההלכות ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא ע"כ, ואני רואה שהרמב"ם ז"ל כיון יפה להלכה מכח ההיא דהכא ומדרש רות, ומה שטען עליו מר' יוחנן דיבמות פי' אותה השמועה האמתי הם דברי רבנו רש"י ז"ל והפורש מהם כפורש מחייו, ומה שטען עליו שכך כ' הרמב"ם ז"ל בתחלת ההלכות אמת הוא שכ' למעלה התרומות והמעשרות אין נוהגין מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ואין כוונתו לומר דעכשו שחרב הבית נמי הוו דאורייתא אלא קודם שיבנה הבית הוא דקאמר כגון בימי השופטים ואפילו אחר חרבן שילה ונוב הוו דאורייתא, ובענין בתי ערי חומה כ' ג"כ בפ' י"ב דהיל' שמטה ויובל וז"ל כיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת בתי ערי חומה שהיו בימי יהושע כיון שבא עזרא בביאה שנייה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת מפני שביאתם בימי עזרא שהיא ביאה שנייה כביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר וכן לעתיד לבא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשו במעשרות וכו' ע"כ הרי דסובר דלא קדשה יהושע לעתיד לבא ועזרא נמי קדושתו מדרבנן היא דביאת כלכם בעינן וכבר כ' דלא נתבטלה ועוד אאריך בו לקמן וירושה שלישית דהיינו דאורייתא יש להם ודלא כר' יוסי דיבמות ודלא כר' יוסי בר חנינא דשמעתין אלא כר' יוחנן ור' אלעזר וכל זה בקדושת הארץ. וגבי קדושת הבית מצאתי לו שכ' בפ"ו דהיל' בית הבחירה כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אינו קדוש וזה שעשה עזרא שתי תודות זכר הוא שעשה אבל לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה ובית דינו שהוא קדש ירושלם והעזרה לשעתן וקידשן לעתיד לבא לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצות ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם ואע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולמה אני אומר במקדש וירושלם קדושה ראשונה קדושתם לעתיד לבא ובקדושת א"י לענין שביעית וכיוצא בהם לא קדשה לעתיד לבא לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתם הם עומדין אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינה אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקח הארץ מידן בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש גם היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהיל' תרומה ע"כ, והיינו מדרבנן וכמו שכ' הוא למעלה. והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה ואם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר דאפילו לר' יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא לא אמרו אלא לשאר א"י אבל לירושלם ימקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלם עתידין להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם ולפיכך הנכנס בו עתה שם אין בו כרת ע"כ, ומה שהשיג עליו דתנן אם אין מקדש ירקב גה רבנו מודה כן בזמן הזה וכן כ' ז"ל בהדיא פ"ב דהיל' מעשר שני והטעם דקלטוהו מחיצות ואין לו רשות להוציא דקדושת מחיצות לא בטלה ולאכלו אם הוא טהור אין תקנה דאין לך שום אדם ממנו דאינו או טמא מת או נגע בטמא מת ואסור לאכול מ"ש טהור בטומאה ומי חטאת אין לנו ובימי עזרא היה להם פרה כדתנן התם ובימי עזרא הוא דקאמר כלשון ר' יהושע דקיי"ל כרב הונא ור' יוחנן דפ' השוחט והמעלה וצריך לחלק בהכרח וכמו שחילק הרמב"ם ז"ל ומה שכ' דאפילו דקיי"ל כר' יוסי דתרומה בזמן הזה דאורייתא קדושת בית שאני גדול כחו שפוסק כר' יוחנן לחלוק על הרמב"ם ז"ל פ"א דהיל' תרומה וכאן שפוסק כר' יוחנן דמסייע ליה בקדושת הבית חולק עמו זה תימה גדול ודברי הרמב"ם ז"ל ברורים ומוכרחים דהוא ז"ל פסק בהיל' מעשר שני פ"ב מעשר שני דנכנס בירושלם בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו שם עד שירקב ובהל' בית הבחירה פ"ו כ' דאוכלין מעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומה אלא ודאי בימי עזרא הוא דקאמר דהיה להן פרה ומה שכתב בהיל' מעשר שני הוא אמת דקלטו ליה מחיצות לדידן ואע"ג דליתנהו והיינו לענין דאין פודין אותו אלא ירקב אבל לא שאוכלין אותו דאין תקנה וכדפרישית זהו מה שראיתי לברר בדברים הללו. ועכשיו שפירשתי וכתבתי לך הסברות של התנאים ואמוראים והפוסקים על קדושת הארץ אי בטלה או לא בטלה וכתבתי לך סברת רש"י ז"ל וסיעתו והרמב"ם ז"ל וסיעתו אני אומר שדברי הרמב"ם ז"ל נכונים בעיני כ"ש שהוא מחמיר והיה רבן של בני א"י וחייבין לשמוע לו וכמו שכ' הרשב"א ז"ל ועוד דכולהו אמוראי אפילו אחר ר' לא היו עושין מעשה אלא כרבנן החולקים עליו דגרסינן ס"פ שדה הלבן הורי ר' יוסי באילין עלי קולקסיא שאסור לגמות בהם מים מפני וכו' ועוד גרסינן בפירקין ר' אבהו עאל לארבל ואיתקבל גבי אבא בר מנימין וכו' אלמא דלא ס"ל כר' ועוד גרסינן בפ' הפיגם ר' חנינא הורי לציפוראי בספיחי חרדל כר' יהודה דמשמע שהיו שומרים קדושה בפירות שביעית דס"ל דלא בטלה קדושת הארץ ובפ' מקום שנהגו בגמ' דילן נמי משמע הכי בעובדא דרב ספרא ועובדא דר' אילעא דהוו נזהרין בפירות שביעית בקדושתם וכולה מכילתין הכי משמע ומפני שהדעת הזו נכונה בעיני ראוי לפרש הענין הזה אם יתפשט אף בקרקע הגוי אם לאו תחלה ראוי לבאר אם העיר שאדם רוצה לשכון בה אם כבשוה עולי בבל אם לאו ואחר שידע אם היא חייבת ראוי לו להיות נזהר וכ' הרמב"ם ז"ל פ"ה דקידוש החדש דכיבוש שני הם אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריא ונהגו בדורנו לדור בצפת וכבר פי' דקצרא דגלילא היונו מגדל צפת ועוד דצפת מוכח בירושלמי דר"ה דכבשוהו עולי בבל דגרסינן התם דר' ביטל משואות צפת כלומר מפני שקודם החרבן היו עושין משואות גם אחר החרבן היו עושין בה כן ור' ביטלם כדמפ' טעמא התם משום שכבר היו יודעין שהיו בקיאין בסוד העיבור ועוד בריש שופטים כתוב דכבשו צפת כבוש גמור וקיימו בה לא תחיה כל נשמה ובכביש בני בבל לא בעינן אלא חזקה בעלמא דהיינו מס וכדאוכחינן לעיל וכן הקבלה כאן שצפת כבשה עזרא וא"כ צריכין אנו לנהוג בפירות קדושת שביעית בין לענין אכילתן בין לענין הנייתן בין לענין ביעורן. ולענין הניקח מן הגוי אני אומר דלא מיבעיא הנקח מן השדות דישראל דקדוש אלא אפילו הנקח מן הגוי יש בו קדושה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל דאע"פ שנלקחה הארץ ממנו מקודש גם היום וחייב בשביעית ובמעשרות וכמו שכתבתי למעלה ופשוט הוא דאין כבוש הגוים כבוש וכן כתבו הגאונים ז"ל דגוים שהחזיקו בה ולכדוה אין להם חזקה דקיי"ל קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם וארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואע"פ שאין לנו שם שלטון ע"כ. ומשו"ה תנן מחזיקין ידי גוים בשביעית והיינו שראהו לגוי חורש שדהו או כרמו מחזיקו בדבור לומר תצליח אבל לא יותר מכאן ואע"פ שהשדה של גוי היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח מחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע יאמר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד ע"כ הרי לך מבואר שאע"פ שהגוים היו חורשין שדותיהם וזורעים שדותיהם אפ"ה בקושי התירו הדבור ואף זה הוא מפני דרכי שלום דהך מתני' שנוייה בפ' הניזקין נמי בהדי מילי דדרכי שלום והתם נמי אמרינן אין עודרין עם הגוי בכלאים ואין עודרין עם הגוי בשביעית ופסקה הרי"ף ז"ל בהלכות, וה"נ תניא בתוספתא אין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית אחרים אומרים מוכרין ולוקחין לכותי ולגוי עד ד' איסרות ומשמע בפ' בתרא דפאה ד' דאיסרות היינו כדי שיעור שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו ונראה דטעמא דאחרים דהא גבי ע"ה שרי נמי כי האי שיעורא ושרי לן למסור לו דמי שביעית כשלוקחין ממנו דברים שאין בהם משום ספיחים עד שתי סעודות כמו שמפורש בפ' לולב הגזול ?(א) וכן כ' הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין משום ספיחים שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה והגוים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ. משמע דאין קולא בשדות גוים אלא משום ספיחין ומשום דאין מצויין אבל לענין קדושת הפירות בקדושתן הן עומדים וחייבין לשמור בהן דיני מעשרות. וכן מצאתי שכ' בעל ספר כפתור ופרח וז"ל ומה שכ' הרמב"ם ז"ל שלא גזרו על ספיחים של גוי ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל דלזרוע אסורין מן התורה והגוים אינן מצווין על השביעית ומשו"ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור הספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקניינו מטעם שאין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינן חייבין במעשר ואפ"ה פירותיהם חייבין ה"נ אינן חייבין בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית א"כ מה שזרע הגוי בקרקעו ב"י מקדושה שנייה בשביעית אסור משום קדושת שביעית אבל ספיחיו מותרין ולזה לא מצא הרמב"ם ז"ל היתר לפירות הגוי בשביעית אלא משום שהגוים אינן מצווין על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות הגוי מותרין ולשתוק ע"כ. ?(ב) וכן מצאתי לרב ז"ל שכ' וחייבין בשביעית ובביעור בזמן הזה וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצות נוהגות בכ"מ ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בפני הבית והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא תלוי בכ"מ שהמעשרות נוהגים ובהדיא תנן בסוף שקלים מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית משה בר מיימון ז"ל ע"כ. ועוד מצאתי בקונדרס ישן ולענין שביעית מתבערין בשביעית ואף לרבנו שמשון ז"ל שפי' דפירות הגוי אין צריכין ביעור מ"מ שאר קדושת שביעית נוהגת בהם כי זה לשונו בפ"ט דמס' שביעית ואפילו למאן דאסר ספיחיה מדרבנן לא מסתבר לאסור ככל ספיחין של גוי דמה שראו חכמיה לאסרן ע"כ משום דאי שרית להו חיישינן שמא יזרע ויאכל ויאמר מאליהם עלו כדאיתא בכמה דוכתי והיינו ה"מ בישראל דאסור לו לזרוע בשביעית אבל בספיחין של גוי לא שייך למגזר ואפילו בביעור צא מיחייבי דאע"ג דיש בהן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתי טובא איסורא ודאי הוא דלא פקע אבל ביעור כיון דהדבר תלוי בממון להפקיר ולחלק לעניים או אפילו לעשירים ולר' יוסי מצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כדאשכחן בשילהי פ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים וכו' ע"כ. ודין זה שייך לדעת התוס' דלא נזכר ביעור אלא לענין הפקעת ממון אבל לדעת רש"י והראב"ד והרמב"ם ז"ל וסוגיות התלמוד מוכיחים דיש ביעור דאיסורא כמו חמץ בפסח כיון דאיכא קדושה בפירותיו איכא איסורא וכדברי הרמב"ם ז"ל, ומפני שנראה מדברים הללו דמסברא למדו לומר דמה שזרע הגוי דמותר לאכלו ואין בו משום גזרת ספיחים ומצאתי תלמיד ערוך לזה אכתבנו כאן. דגרסינן בפרק חלק ת"ר בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלם כשבו בני אפריקא לדון עם ישראל וכו' עד עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתנו אמר להם אלכסנדרוס המלך החזירו לו תשובה אמרו לו תן לנו זמן ג' ימים נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות ואותה שנה שביעית היתה וסמכו בהן עניים ע"כ הרי מבואר דשדות שזרעו גוים לית בהו גזרת ספיחים ואפילו בירושלם דכבשוה אלו ואלו ולא תאמר א"כ כאן דשרי מה שזרע הגוי וכ"ש ספיחין שעלו בקרקעו דשרי א"כ קדושת שביעית נמי לית בהו ליתא דכיון דס"ל דקדושת עזרא לא בטלה ואמרינן דאין עודרין עם הגוי בשביעית וטעמא דאין קנין לגוי בא"י כמו שכתבו התוס' שם א"כ קדושים פירותיהן כמו פירות ישראל של האילן דשרו לישראל באכילה ויש בהן קדושה ופירות גוי נמי ע"כ דישראל נינהו וכמו שכ' למעלה ועוד ראיה דבגידולין דקרקע דגוי אית בהו קדושה דלא מיתרצא ההיא ברייתא דתניא לקמן דדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אלא בחזר ונטעו גוי וכמו שהוכחנו שם ועוד דכל הנהו דמתני' דקתני בהו היתר באכילת ירק כגון ההיא דהאומר לפועל וכו' לקט לי ירק היום ע"כ בירק שקנה מקרקע הגוי עסקינן ואפ"ה תנן ביה דאית ביה קדושה דבענין זה שרי ובענין זה אסור וכדאיתא התם וכן ההיא דתנן ולא ירק במשקל ה"נ מיירי דבע"א תיפוק לי דאסור משום ספיחים שהרי כ' הרמב"ם ז"ל ראש פרק ד' כל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מן הזרע שנפלה בה מקודם שביעית בין מן העיקרין שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהן נקראו ספיחים בין מן העיקרין בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן הכל מותר לאכלו מן התורה ומדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הם לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם וכו' אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורען בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהם אסור מדבריהם ע"כ. הילכך לא מצינן לאוקמינהו אלא בשל גוים וכדאמרן או בירקות שמנו חכמים ועוד ראיה דבשל גוים יש בהן קדושה ובעו ביעור דאיסורא דגרסינן בס"פ בנות שוח עלה דההיא דתנן אבל לא תבור ולא תטחון עמה ר' פינחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין ולא אוכלין מה נפיק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסירקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מין הסירקי אסור אין תימר במקום שזורעין ולא אוכלין ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר ע"כ וה"פ במה קנסו לחשודה בשביעית שלא לבור ולא לטחון עמה במקום שזורעין בשביעית ואוכלין אחר הביעור או נהי דזורעין אבל אין אוכלין אחר בביעור דביעור הוא במוצאי שביעית ובאותה מצוה לא חשידי ומפ' מה נפיק מביניהון והלא סוף סוף לא תבור ולא תטחון ומפ' נפקא מינה דראו לזה החשוד שלקח תבואת שביעית מן הסירקי דהיינו ערבי שמוליד חטים למכור שהרי הגוי זרען בשביעית ופירות שביעית נינהו אין תימר דחשודין לאכול אחר הביעור בלוקח מן הסירקי אסור לסייען דודאי יאכלם אחר הביעור ומסייע ידי עוברי עבירה איכא ואי חשידי לזרוע ולא לאכול ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר לטחון עמו דהא הני איהו לא זרען אלא הגוי ולא חשידי אאכילה כלומר לאכלן אחר הביעור ונאמר דלאכלן קודם הביעור שקיל להו ואם ישארו יבערו דעל מצות ביעור לא חשידי אלמא דפירות הגוים אסורין אחר הביעור וליכא למימר דבסירקי שלקח מישראל עסקינן דאסורים הם ישראל לזרוע בשביעית ובתבואה מיירי דהא גבי לא תבור ולא תטחון קאי ?(ג) א"כ קדושה אית בהו הילכך לענין חטה צריך לקנות מתבואה ששית עד השמינית דאילו תבואה של שביעית אסור ליקח מן הגוים אלא עד מזון שתי סעודות דאין מוסרין דמי שביעית לגוי דלא עדיף מישראל ע"ה ואפילו דמחלל המעות מ"מ מכי כלתה תבואה בשדות בעיא ביעור ומכי כלה של שדות ההפרכיא אסורין באכילה ובעו שריפה ומשו"ה א"ל ר' יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית כדאיתא בפרק הספינה והשתא אי פירי דגוי אין בהן חיוב ביעור למה היה צריך לאצור יקח מן הגוי ורשב"ם ז"ל בראותו זה וראה שהיה קשה נגד סברת זקנו דפ' זה בורר כ' שם וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא דחאו מהלכה והרמב"ם ז"ל כתבו לפסק הלכה בהיל' מכירה ואזיל לטעמיה. והשתא א"ש נמי הא דתניא ?(ג) ואינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית וכו' ומייתי לה בפ"ק דחולין דקשיא לן עלה האי שאור דאסור באכילה היכי דמי אילימא שזרעה חטה בשביעת וכי פרוצה לעבור על ד"ת כתובין בהדיא ומהימנא דלא חלפא והא אפילו בשבועה נמי לא מהימנא כדאיתא בפ"ק דב"מ אלא ודאי היינו דלקחה חטה מן הגוי ולאחר הביעור דאסורה באכילה ולא כתיבא שמצינו שהקלו בה כיון דלא כתיבא כדאיתא בריש פירקין ומשו"ה מהימנא אלמא דחטה של גוים אסורה אחר הביעור אם לא דלחלופי לא חיישינן והשתא א"ש נמי ההיא דגרסינן בס"פ כלל גדול רבא ר' יהושע בן לוי אזל מן לוד לבית גוברין בגין מיסחי פי' משום דתנן התם מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא ה"ז לא ירחוץ והיינו טעמיה משום דתניא בתוספתא אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה והיינו לכתחלה דאסור לשנות מאכל בהמה למה שאינו עשוי דכתיב מצמיח חציר לבהמה ובדיעבד הוא דתנן דאם הוסקה מותר לרחוץ בה ומוקי לה בגמ' בדיומסית כגון חמי טבריא דהן חמין בטבען והחמום שחממו אותו בתבן הוא כדי לחזק חומו יותר ומותר כדקיי"ל מסייע אין בו ממש אבל בסתם מרחצאות שאין להם חום מחמת עצמן אלא מחמת ההיסק שעושין להם אסור וה"נ תניא בתוספתא דתנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית דיוצן ואם אדם של צורה אף בדיומסית אסור וטעמא דכיון דיודעין בו דאדם חשוב הוא יסיקו בו דברים אחרים כגון בשמים וכיוצא בהם שעשנן טוב כדי שיהא ריחן נודף לכבודו והריח קודם שכלה עצם הדבר הוא נודף ודמי לשרשיפא דפ' כל שעה דהוי בעין ומפני כך היה הולך מן לוד שהיא קדושה מכיבוש שני וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' קידוש החודש) והיה הולך לבית גוברין לרחוץ דבית גוברין ממעלי מסין היה ולא כבשוהו עולי מצרים ושרייה ר' כמו שהתיר בית שאן וחברותיה כדאיתא בפ"ב דמס' דמאי ואי ס"ד אין בתבן של גוים קדושה למה היה טורח ללכת למקום שלא כבשוהו עולי מצרים ילך למרחצאות של גוים בלוד דאיכא טובא ועוד דמעשרות ושביעית אזלי בחדא שיטה ומעשרות בגידולי גוים קדושים הם אלא שאין צריך לתתן לבעליהן כדאיתא בבכורות אלא תרומת מעשר הוא דמוכרה לכהן ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"א דהיל' תרומות ה"נ בשביעית קדושים הן גידולין דקרקע דגוי דהא כתיב כי לי כל הארץ וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל למעלה ותו לא מידי הילכך צריך ליזהר בפירות שביעית המותרים כגון פירות האילן אפילו דישראל ובגוים בין באילן בין בירק בין לענין אכילתן בין לענין הנייתן בין לענין ביעורן בין לענין הגידולין הצומחין מאליהן ובין בעבודת קרקע ובסוף פ' הפיגם בס"ד אבאר פרטי הדינין הללו. ומפני שכתבתי בפשיטות דספיחים אסורים ויש לרש"י ז"ל שיטה אחרת בזה לקמן בפ' כלל גדול רבא יתבאר בס"ד ושם נמי אאריך בדין השמור אי מותר באכילה אי אסור באכילה, ואכתוב מחלקתו של ר"ת ורש"י ז"ל וכבר כתבתי דבחו"ל ליכא מאן דפליג דיש קנין לגוי בה דכיון דמלכי הגוים שולטין בה פקעה התקנה ובעמון ומואב אין להם קדושה בשביעית אלא דוקא גבי מעשרות הוא דיש להן ומשום תקנת גלות יכניה דכתיב הציבי לך ציונים וסוריא קיי"ל כמ"ד דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכיון שנטלה מישראל אבדה קדושתה ואין בה איסור שביעית ולא קדושת מעשרות אלא על הדרכים שנתבארו למעלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ואפילו בא"י גופה פסק דיש קנין לגוי וכו' כשמירחו הגוי אבל מירחו ישראל אין קנין אבל בחו"ל אפילו מירחו ישראל חו"ל הויא: