פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ו:א:כ
Sirilio on Yerushalmi Sheviis 6:1:20 (Sirilio on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:20) · פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית · free full Hebrew text
Open in the reader →ר' שמעון בן לקיש וכו'. כלומר אמרינן לעיל דריש לקיש שאיל ליה לר' חנינא הקונה בעמון ומואב מהו כלומר ואמרינן לעיל דלא ידע ר' חנינא להשיב לו:
קשייתא קמי ר' ייסא. הקשיתי קושיא זו לפני ר' אסי:
לית עמון ומואב דמשה. דודאי לא מבעיא ליה לריש לקיש אלא באותן ארצות דעמון ומואב שכבשן סיחון שכבשן משה לא באותן שלא כבש דהיינו עד ארנון דאילו מארנון ולהלן למואב נשארה כדכתיב כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי והרי עד ארנון אמורי לפי שהיתה כבישה לסיחון שהיה אמורי ובלק נמי יצא לכבודו לבלעם לארנון והנהו פשיטא דפטורים דהא טעמא דריש לקיש משום דבצרה היינו בצר הא לאו הכי לא ועוד ברייתא דקתני סימן לעמון ומואב ה"נ קאמר דקס"ד דריש לקיש מיבעיא ליה הכבושים ממשה אם חייבין במעשרות אם לא וא"כ כיון דבעמון ומואב הכבישים ממשה רבנו מיירי מאי קמבעיא ליה והיינו כדמסיק ר' מנא מילתיה:
לית עמון ומואב דר' אלעזר בן עזריה. וכי לא ידע ריש לקיש מתני' דידים דתנן התם פ"ד דביום שמינו לר' אלעזר בן עזריה נשיא נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דכל בו ביום על אותו היום קאמר כדאיתא בפ' תפלת השחר וא"כ מאי קא מבעיא ליה:
ומשני צריכא ליה לריש לקיש טיהרה ביד סיחון או לא טיהרה. כלומר האי הוא דמיבעיא ליה לריש לקיש כי היכי דטיהרה ביד סיחון שהיה יכול משה לכבשה דבלא"ה לא היה יכול לכבשה וא"כ כיון דטיהרה לכך טיהרה לענין מעשרות ודאורייתא וכעדותו של ר' אליעזר ?(ז) והסברא נותנת כן כיון דמזמן משה הלכו לשבת שם נראה שראויים להם סדר ומשפט או לא טיהרה אלא דוקא לענין כיבוש בלבד ומעשרותיה מדרבנן, ומסקינן דלא טיהרה לענין מעשרות דכתיב החל רש ודרשינן עשיתי את ארצו חולין לפניך וודאי לענין מעשר הוא דעשאן חולין דאי לענין רשות לכבשן פשיטא דבהדיא כתיב והתגר בו וכו' ומפני אותה דרשה לא בא שום נביא לתקן להם מעשרות כדתנן (ידים פ"ד) דעמון ומואב מעשה חדש או מפני שישיבתן לאו ישיבה היא דהא חזרו עמון ומואב ולקחו עריהם מישראל כמו שפירשתי למעלה ושמא חזרו לאיסורן הראשון והקונה בהן אין בהן אלא קנין יחיד אבל כיבוש אין כאן: ואיכא למידק דבסוגיין משמע דאיבעיא ליה לריש לקיש אי מעשרות של עמון ומואב שכבש משה אי דרבנן אי דאורייתא והא תנן בהדיא עלה דההיא דר' אלעזר בן עזריה וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר א"ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש וכו' א"ל צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב"ז ששמע מרבו ורבו מרבו הל"מ עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ואיתא נמי בפ"ק דחגיגה ועוד קשה דאסיקנא דלא כמתני' ולא מחייבי מדאורייתא דכתיב החל רש ודרשינן עשיתי את ארצו חולין לפניך וצ"ל דלא שמעו לדברי ר' אליעזר אלא מדרבנן הוא דמחייבא, ועוד די"ל דאף את"ל דשמעו לר' אליעזר ר' אליעזר נמי ה"ק דמשה נמלך בשכינה אם באנו לגזור מעשרות על אלו הארצות קודם כיבוש וחילוק של שבעה עממים מהו אשר ייטב בעיניך שנגזור בשביעית מ"ש או מעשר עני וא"ל מ"ע ולעולם גזרה דרבנן נינהו על דרך שאמרו שאלת שלום לחברו בשם דגזרו ב"ד של מטה והסכימה ב"ד של מעלה על ידן, ותו איכא למידק אשמעתין דלעיל משמע לכאורה דאותן ארצות שכבש משה סימנייהו הנהו דא"י דאמרינן בהו נאכל ולא נעבד משמע דאסורין בעבודת קרקע בשביעית ואילו בההיא דידים ויבמות והיינו ההיא דחגיגה אמרינן מעשרין מ"ע בשביעית משמע דזורעין בשדות אותן ארצות בשביעית וכן פירש"י בפ"ק דחגיגה וז"ל נמנו וגמרו והתקינו שיהו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב דמעשרין עכשו מ"ע בשביעית דיהו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן דלא קדשום עולי גולה בקדושת הארץ וכן פי' ג"כ בפ"ק דחולין ע"כ, משמע דשרו לזרוע בשביעית ופירושו מוכרח חדא דהא הכא מפ' לה בישראל קונה בהדיא ועוד ממקומו הוא מוכרח דהא גזור עלייהו מ"ע לסמוך העניים שיאכלוהו ואילו בזריעת הגוי אין כאן לעניים כלום כדאיתא בבכורות ?(ג) טבלים שאתה לוקח מישראל אתה חייב במעשרות אבל מה שאתה לוקח מן הגוי פטור דלא מנית לאשתעויי דינא בהדיה כדכתיבנא התם: ועוד קשה דבפ' הפיגם תנן ג' ארצות לביעור וחדא מינייהו עבר הירדן משמע דביעור נוהג בעבר הירדן וכיון דנהיג ביעור נוהג שביעית וליכא למימר דהאי עבר הירדן היינו עבר של לפנים לצד חלל הארץ שלא נכנס בו משה ע"ה דהא מפ' בגמ' עלה דההיא דאית ביה הר ושפלה ועמק ומפ' דהר היינו הרי מכוור דהיינו ארץ יעזר שכבשה משה דתרגום ירושלמי של ארץ יעזר ארע מכוור והיא ממואב ככתוב בספר ישעיה, ושפלה מפ' דהיינו קרא דכתיב בס' יהושע גבי בני ראובן חשבון וכל עריה אשר במישור וחשבון ממואב ככתוב בתורה כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה וגו' ובס' ישעיה ובירמיה כתובה נמי במלכות מואב' והעמק מפ' דהיינו קרא דכתיב גבי בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון, ובית נמרה ובית הרן ממואב הם ככתוב בישעיה כי מי נמרים משמות יהיו אלמא דעבר הירדן דקתני היינו מה שהוריש משה לבני גד ולבני ראובן שכבש מסיחון דסיחון כבשם ממואב ועמון, ור"ת ז"ל רצה לדחות דההיא מתני' דידים ויבמות דלאו בעיירות שכבש סיחון ממואב קאמר אלא בעמון ומואב דלא כבשן משה קאמר וכבר כתבתי למעלה דאין פירושו נכון מכח סוגיין דשמעתין דלא שייכי מעשרות אלא בארצות שכבש משה ופי' רש"י ז"ל מוכרח ואין לזוז ממנו והתירוץ הראשון נמי שאמר דעבר הירדן היינו ארצות סיחון ועוג גופייהו שכבש משה אבל הם אותם שלא כבש סיחון ממואב אינו אמת דבין מתני' דהפיגם ובין מתני' דידים מפ' תלמודא תרוייהו דבארצות עמון ומואב שכבשן משה נינהו כמו שכתבתי, ונ"ל נכון ואמת דלא קשיין אהדדי כאן קודם שגלו כאן לאחר שגלו דמתני' דעבר הירדן ה"ק ראויים היו לשביעית וביעור קודם שגלו ראובן וגד מהם הוא דתנן והיינו דאם היו ב"ד באים לגזור עליהן קדושת שביעית וביעור דומיא דסוריא יש בהן הר ושפלה ועמק חלוק זה מזה דומיא דא"י וראויים הן לכך מדרבנן ולא מדאורייתא דקודם שבעה עממים איסורא אית בהו דומיא דסוריא והא דשרא להו רחמנא לכבשן היינו מטעם רודפין שיצאו לקראתן משא"כ בז' עממים דאדרבה ישראל מצווין לרדוף אחריהם אבל פשיטא דלא גזרו ולעיל כתבתי הטעם מפני שאמר להם למה תניאון וכו' מעבור אל הארץ וכו' עד אשר נתן להם ה' וכי סיחון ועוג לא נתנם ה' והלא הוא בעצמו אמר בארץ סיחון הכל נתן ה' אלקינו לפנינו וכן גבי עוג אלא ה"ק אותה הארץ אע"פ שלא כבשוה נתונה ועומדת היא להם מאברהם יצחק ויעקב משא"כ בזאת שנתנה לפנינו ולא לפניהם בידינו ולא בידם וכיון דגלה להם דאין זו מתנתן דאברהם יצחק ויעקב לא היה מקום לגזור בהן קדושת שביעית וחילוקי ביעור ולא תני להו אלא משום דראויים הם דיש בהן חילוקי ביעור והר ושפלה ועמק ושמא משה רבינו כשלמדם שהיו חילוקי ביעור בארץ היה מלמדן לסימן כמו אלו שהיה יושב בהן ויהושע נמי לא גזר עליהן כדברי רבו והיינו דאמר להם טמאה היא ארץ אחוזתכם ועל הדרך שכתבתי למעלה אבל אחר שגלו פשיטא דבטלו וק"ו הדבר דהא תנא דמתני' קסבר דבא"י סלקינן דרגא דמעלין מס חשיבי כבושין ואסורים בשביעית ואפ"ה כיון דגלו בימי נבוכדנצר בטלה קדושתן ושרו בין לשביעית בין למעשרות כדאמרינן בריש פרקין וכ"ש עמון ומואב דמדרבנן נינהו דפשיטא דכיון דגלו דבטלו ואפילו לדעת תנא דמתני' נמי בטלו דדוקא א"י דחזרו וקבלו וקדשום בימי עזרא הוא דנתקדש למר מדאורייתא ולמר מדרבנן אבל חו"ל אין לנו. ומתני' דידים ויבמות וחגיגה מיירי אחר שגלו שלקחום עמון ומואב כדתנן מעשה חדש ומשום דכשבאו לתקן בהן מעשרות עדיין רשות אחרים עליהן לא הוו אלא כמו מצרים ומעשה חדש ואפילו למ"ד קדושת יהושע קדשה לעתיד לבא ה"מ א"י אבל הני דעמון ומואב פשטא דיבמות וידים וחגיגה פ"ק נכון ואמת דאפילו מלאכה במחובר נמי שריא בהו דכיון דחו"ל הן כו"ע לא פליגי דנתבטלה קדושתן ועוד דהא בא"י גופה פליגי אי יש קנין לגוי אי אין קנין אבל בחו"ל פשיטא דיש קנין ואפילו חזר וקנה ישראל מן הגוי חו"ל הוי דא"י שאני דאיכא תנאי דסברי דאפילו אחר החרבן מעשרות דאורייתא כדאיתא פ' יוצא דופן אבל חו"ל אין לנו. ומנא לן דודאי חו"ל הן דהא למזרחה של א"י הן ומזרחה של א"י הירדן הוא המצר שלה כמו שכתוב בתורה ופליגי תנאי אי ירדן גופיה ארץ ישראל אם לאו כדאיתא במס' חלה וכמו שנפ' שם בס"ד, ועוד עדותו של משה מוכיח שכבש סיחון ועוג והיה מקונן על שלא נכנס לארץ ובערכין ?(ד) נמי אמרינן דמשה רבינו לית ליה זכותא דא"י. ועוד כאשר הראה הקב"ה למשה הארץ אשר בעבר הירדן למערב כתיב עלה דההיא זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור ועוד דכתיב בה בס' יהושע דטמאה היא. ועוד בר מן דין הא תנן בהדיא דמס' ידים דהיינו ההיא דר' אלעזר בן עזריה מצרים חו"ל ועמון ומואב חו"ל מה מצרים מ"ע בשביעית וכו' והכא מפ' בהדיא דההיא דר' אלעזר בן עזריה היינו עמון ומואב שכבש משה וזה ברור ומוכרח, וברייתא דתניא לעיל דעמון ומואב דכבש משה סימן שלה א"י הנאכלת ולא נעבדת לאו למימרא דהך דהכא נאכלת ולא נעבדת דהא חו"ל היא ואין קדושת שביעית אלא בארץ כדכתיב בפרשת שביעית כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ועוד דגבי מצרים אתנח נמי סימנא הכי אלא סימנא הוא דקאמר לענין מעשרות דדוקא גזרת מעשרות לא שייכא אלא במאי דכבש משה ולא במאי דלא כבש כבצרה ומשום דמאי דכבשו עולי מצרים דתנן בהו נאכל ולא נעבד וטעמא דלא נעבד היינו דמינה ילפי דבהנהו מקומות תקנו בהו מעשרות תנא הכי אבל לא דתקון בהני דהכא לא נעבד דכיון שראו שחזרו מואב ועמון ולקחום וישיבתם אינה ישיבה תקנו דזורעין אותן בשביעית ולית בהו ביעור והוו להו כמו מצרים ואל תתמה על זה לומר כיון דחו"ל הן היאך שנו בהכי דראויים לשביעית וביעור או שגזרו בהן דהא סוריא תנינן בה איסור מלאכה ומצות ביעור איסור מלאכה כדתנן לקמן עושין בה בתלוש אבל לא במחובר מצות ביעור דהא בהדיא תניא בפרק הפיגם אין בסוריא ג' ארצות והם הר ושפלה ועמק משמע דחילוקין דביעור דהיינו פירות דהר שנדון בהן לעצמם וביעור דפירות עמק לעצמם ושפלה לעצמה אין לה אבל מכי כלו פירות שלשתן הר ושפלה ועמק אית לה אע"ג דסוריא מדרבנן היא הרי דיש בסוריא איסור מלאכה ומצות ביעור ואפ"ה בס"פ השולח מוכח דסוריא כו"ע מודו דיש קנין לגוי בה וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא דיש קנין לגוי בסוריא ואפילו חזר ולקחה ממנו ישראל בפ"א דתרומות והוא שלקח ממנו אחר שליש אבל קמי שליש לא והטעם דמשום שהיא קרובה לא"י והיה לדוד היתר לכבשה ?(א) עשו בה היכר למעשר וכן לענין שביעית נמי במחובר ולא בתלוש כדלקמן אבל התם בטלה שביעית לגמרי כנ"ל ורבנו שמשון ז"ל כ' גבה דההיא דמס' ידים אין זה עמון ומואב שטיהרו בסיחון דהנהו א"י היא ואפילו תמצי לומר שלא כבשום עולי בבל ע"כ שביעית נוהגת בה כדתנן בשביעית ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טיהרו בסיחון ולא נתכבשו מעולם איירי ע"כ וזהו התירוץ השני של ר"ת ז"ל, ומה שכ' דארץ עמון ומואב דא"י היא כבר הוכחנו מן המשנה ומן הגמ' ומן המקרא דאינו כן ובפ' חזקת הבתים קאמר בהדיא כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשרות כלומר אם יכבשוהו ישראל דבזה התנאי היה מתקדש והיינו כי מסקנא דגמ' דאמרינן עשיתי את ארצו חולין לפניך ומה שכ' דבשאר עמון ומואב שלא כבש משה מיירי ליתא דהא מפ' תלמודא הכא בהדיא דעמון ומואב דמשה הוא עמון ומואב דר' אלעזר בן עזריה ותו לא מידי. והא דאמרינן ביבמות פ"ק עלה דההיא דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דאמר מר הרבה כרכים כבשום עולי מצרים והניחום וכו' לאו משום דעמון ומואב נכנסין בכלל הארץ דהא אסיקנא עשיתי את ארצו חולין לפניך אלא ה"ק כי היכי דבארץ הקלו מאי דכבשו עולי מצרים ולא רצו לכבשן עולי בבל כי היכי דנאכלת ולא נעבד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ה"נ הכא אפילו עבודה דכבשום עולי מצרים לחוד הקלו בהן לגמרי כדי שיסמכו בהן עניים יתר ויתר דלא בא עזרא שוב לקדשם וכדפרישית לעיל ולכך תקנו שיהא מ"ע דומיא דמצרים ולא מ"ש דומיא דבבל: