פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית ו:א:יט
Sirilio on Yerushalmi Sheviis 6:1:19 (Sirilio on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:19) · פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית · free full Hebrew text
Open in the reader →אזל לבצרה. מארץ ישראל אזל לבצרה דס"ל כדלקמן דבצר שכבש משה דכתיב את בצר במדבר היינו בצרה הכתובה בערי מואב כדכתיב ועל קריות ועל בצרה בספר ירמיה ונכנסת בתקנת מתני' דמס' ידים דתנן עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית והכי אמרינן בגמ' דילן במס' ע"ז דריש לקיש תקן להם שיעשרו פירותיהם כדאיתא התם:
אתון לגביה. בני העיר באו אליו:
חמי לן בר נש דריש וכו'. ראה ובקש לנו אדם בישיבתו של ר' יוחנן רבך שיהא דורש ודיין וסופר ועושה כל צורכי הקהל:
וחזן. חזן הכנסת ולאו היינו ש"צ אלא היינו שמש הכנסת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ושני חזנין ובפ"ק דבבא בתרא בחזני מתא וכן כ' התוס' בפ' התכלת:
אתא לגבי דר' יוחנן אותו הבבלי הלך אצל ר' יוחנן ליטול ממנו רשות לצאת ללכת לבצרה ולהורות והשיב לו דשרי:
מבבל לבבל. הוא שהתלמיד היה בבלי דהיינו חו"ל והיה הולך לארץ כארצו:
הדא אמרה הקונה שם וכו'. בעיא היא דבעי ר' יעקב בר אבא דאע"ג דמשמע מן מילתיה דר' יוחנן דאסור לילך לבצרה דדוקא משום שהיה מבבל לבבל שרי אפ"ה לא נוכל לומר דמשו"ה פטור הקונה שם דמ"מ אפשר דלא כבשה משה דחייבת במעשרות דדינא דצור אית לה דאע"ג דאסור לילך לשם חייבת במעשרות מטעם דקרובה לא"י וה"נ ליחייב מטעם שהיא תוך מלכות עמון ומואב דכבש משה דהא צור אסור לכהנים ללכת שם דהא לא כבשוה לא אלו ולא אלו ומקום שפטור מן המעשרות הוא ויש בו גזרת ארץ העמים ואסור לכהנים ללכת שם ואפ"ה אמרינן בפ"ק דמס' דמאי דהלוקח בה מן החמרים חייב במעשרות כדאיתא התם:
אשכח תני. ר' יעקב בר אבא דנתקשה לו במילתיה דר' יוחנן מצא אמורא שהיה שונה ברייתא עלה דמתני' במס' ידים דקתני בה עמון ומואב וארץ מצרים מעשרין מעשר עני בשביעית ואע"ג דתרווייהו חו"ל הם ונותן לנו בברייתא זו סימן שלא בכל ארץ עמון ומואב ולא בכל ארץ מצרים גזרו אלא סימן משנתנו הוייא סימן לאותן ארצות דכי היכי דתנן במתני' דחלוקות הן הנהו דלית בהו קדושה כלל מהנהו דאית בהו קצת קדושה דהנהו דלית בהו קדושת א"י דהיינו אותן שלא כבשו אפילו עולי מצרים דנאכלת ונעבדת בשביעית וכה"ג התם אותן שלא כבש סיחון כגון בצרה אליבא דר' יוחנן ודכוותה שלא הותרו עוד לשום מלד לכבשן עד ימות המשיח הנהו דינין כאותן של ארץ ישראל שלא כבשום לא אלו ולא אלו דכי היכי דהני פטורים מן המעשרות ומשביעית ויש בה שמטמאין אוירן ה"נ גבי עמון ומואב יש הרבה שפטורין ממעשרות ובצרה היא פטורה תוך הפטורות כדאיתא בע"ז דבצרה פטורה מן המעשרות ומטמא אוירה כדאמר לעיל דאפילו למצות כבוד אב ואם לא התיר ר' יוחנן לר' אסי שהיה כהן אם לא גמר לצאת וכפי' רש"י שמקומו היה בבבל וכן בארץ מצרים אע"ג דתנן במס' ידים דחייבת מצרים במעשרות היינו באיתן מקומות דישבו בהן ישראל בימי ירמיה אבל אותם שלא ישבו בהן ישראל בראשונה בימי ירמיה דמו נמי להנהו דא"י דתנן בהו נאכל ונעבד ושמעינן בהו דפעורין מן המעשרות:
ואחת נאכלת ולא נעבדת. דהיינו אותן שכבש משה דהיינו כל מלכות סיחון בין של עצמו בין מה שלקח מעמון ומואב דכי היכי דהנהו ארצית דא"י דתנן בהו דנאכל ולא נעבד וה"נ דחייבין במעשרות דחיוב חלה נמי אית בהו ויש לה שיעור והיא לאור כדאיתא בפרק בתרא דחלה ה"נ עמון ומואב דכבשו עולי מצרים הנהו נינהו חייבין במעשרות וכן בארץ מצרים אותן שישבו בהן ישראל בימי ירמיהו כגון מגדול ותחפנחס ונוף דינן כאותן ששנינו בהן נאכל ולא נעבד והיינו דחייבין במעשר ובהנהו תנן מה מצרים מעשרין מעשר עני בשביעית ור' יוחנן נמי כי קאמר מבבל לבבל לענין בבל הפטורה קאמר דיש בבל חייבת כסימנא דברייתא וכגון סורא ונהרעא ומחוזא ויש בבל פטורה ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש בבצרה דר' יוחנן סבר את בצר במדבר כתיב ובצרה לא היינו בצר שכבש משה ואין בה מעשרות כלל בשדותיה וריש לקיש דאמר במס' ע"ז פרק ר' ישמעאל דחייבת במעשרות סבר בצר היינו בצרה וחייבת וכי קאמר ר' יוחנן לעיל מן בבל לבבל ה"ק מן בבל הפטורה דהיינו ארץ שלא ישבו בה ישראל בימי גלות יויכין לעמון ומואב הפטורה והיינו במקומות שלא כבשם משה וקרי ליה בבל דתרוייהו חו"ל והיינו מקומות שלא ישבו בהם ישראל ראשונה ולקמן אבאר בעמון ומואב דמשה אי תקון בהו לא נעבד בשביעית או לא בס"ד. והואיל ואתא לידן משנת ידים נימא בה מילתא דקשיא לי כיון דאסיקנא הכא לר' יוחנן דבבל דמיא להני אמאי לא קתני הכא בבל בהדי עמון ומואב ומצרים ועוד קשה כיון דעמון ומואב דקתני התם דחייבין במעשרות סימן להם הארץ דנאכלת ולא נעבדת דהיינו מה שכבשו עולי מצריה דהיינו מה שכבש משה כדאסיקנא הכא א"כ היכי קרי להו התם מעשה חדש והלא ישבו בהן ישראל מימות משה ועוד היכי קרי לבבל מעשה ישן שלא ישבו בהן ישראל אלא מגלות יויכין ואילך ועוד יש לדקדק מאי שנא דבהני ג' הפרכיות גזרו תרומית ומעשרות יותר משאר ארצות של חו"ל. ונראה לי הטעם דגזור בהני ג' מלכיות משום שא"ל נביא לישראל הציבי לך ציונים ותניא בסיפרי בפרשת עקב כדי שלא תשכח המצות כלומר אף בחו"ל שתגלה שם שמור מצותי כדי כשתחזור לארץ תהא רגילה בהם כמו שאמר במדרש קינות ומצאנו שהלכו בגלות אחר החורבן הבית לארץ מצרים כמו שכתוב בספר ירמיה אשר היה אל ירמיהו אל כל היהודים היושבים במגדל ובתחפנחס ובנוף פתרוס וגו' ולבבל הלכו בימי החרש והמהסגר כשגלה יהויכין וכתוב בספר מלכים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר וגו' ובעמון ומואב שכבש משה אע"ג מימות משה ישבו בהן ישראל ראובן גד ומנשה ככתוב בתורה דסיחון לקח ממלכות שניהם כדכתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו' ועמון נמי צעק ליפתח וא"ל כי לקח ישראל את ארצו בעלותו ממצרים ואע"ג שארצם היתה שולחן ערוך להם דהא כבושה וחלוקה היה להן מיד משה ככתוב בספר יהושע משא"כ בארץ דבעיא י"ד שנה ואע"פ שישבו ג"כ שם מימי משה והשופטים ?(א) [קרינן] בהו מעשה חדש משום דמשה לא גזר עליהן סדר המעשרות ושביעית לא אסרה במלאכה וקדושת ביעור כדאיתא לקמן עשיתי את ארצו וכו' ולא רצה לגזור עליהן מפני הדברים שאמר למה תניאון את לב בני ישראל וכו' ולכך לא רצה להשוותה לארץ והא דתנן עבר הירדן שיש בה הר ושפלה ועמק לקמן נאריך בע"ה דהיה דורם נמשך עד הדור שני אחר יהושע דכ"ז משכן שילה או רובו הלך בעבודתם לע"ז ולא הספיקו השבטים לעשות להם תקנות או להחזיר להם תקנתם עד שברחו מאותן ארצות בימי מיתת שאול ככתוב ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו ויעזבו את הערים וינוסו ויבואו פלשתים וישבו בהן וכשגלו ראובן וגד בימי סנחריב באו בני עמון ומואב וירשוה לגמרי כמו שכתוב בירמיה בהדיא וכיון שאבדו אותן שוב לא מצינו שכבשום ואפשר הטעם דכיון דחזרו עמון ומואב ולקחוה חזרו לאיסורן הראשון כדעת ר"ת ומפני כך לא חזרו דוד ושלמה אע"פ שהיו ישראל בימיהם בשלוה ומדקדקין במצות שוב לא חזרו ותקנו בהן שביעית לאיסור מלאכה וקדושת ביעור דתקנו בסוריא כי מי הוא האדם שיבא אחר משה דטעמו של משה קיים שישתקעו שם דיאמרו זו קדושה וזו קדושה ומשום האי טעמא נמי לא חזרו וכבשום וכמו שמעידים ירמיה וישעיה דחשבון ואלעלה ושבמה ונבו ומידבא למואב היו וכמו שכתבתי כבר כן הילכך אנשים שהלכו שמה לדור לא הלכו שם נביאים לתקן להם תקנות ובימי ר' טרפון וכו' תקנו להם תקנות משום הציבי לך ציונים ולכך קרוי מעשה חדש וכן במצרים לא הלכו שם אלא בפחזותם שלא כרצון ה' ושלא כרצון יראיו ככתוב בספר ירמיה ואפשר הטעם שעברו על מה שכתוב בתורה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה וגו' הילכך מפני שישיבתן היה באיסור לא הלכו שם לא זקנים ולא נביאים לתקן להם תקנות המעשרות ובשביעית שלא יעשו מלאכה בהם אלא בימי ר' טרפון או בימי חגי הנביא תקנו להם תקנות ולכך קרוי מעשה חדש אבל לבבל הלכו שם השרים והחרש והמסגר ויחזקאל ודניאל וברוך בן נריה ומרדכי ועזרא וחנניה ומישאל ועזריה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וחגי זכריה ומלאכי ומיד גזרו על המעשרות ועוד שהלכו שם במצות ה' ית' ככתוב בפרשת ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיהו ומפני כך שנינו דבבל מעשה ישן ומעשה נביאים ומשום דעמון ומואב ומצרים הם מחד טעמא שנו בהם סדר השנים וגזרו שיהא מעשר עני בשנה השביעית משא"כ בבבל דבמצות ה' ירדו גזרו שם מעשר שני כסדר השנים ואפילו כשעלה עזרא משם הסולת נשאר לשם כדאיתא בפ' בתרא דקידושין והתקנות נשארו לשם קבועות כבתחלה ומשו"ה לא תני ליה הכא אבל שוים הן שלא גזרו בשלשתם אלא במקום שהיה ישיבת ישראל באותן הימים והיינו טעמא נמי שלא גזרו מעשרות בשאר ארצות שלא הלכו בהן ישראל לדור בימי הנביאים והשתא ניחא מה שהקשו התוס' בפ"ק דחולין ובפ' ר' ישמעאל דמשמע דחו"ל לא מחייב במעשר ואילו בפ' עד כמה אמרינן עיסת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ואמרינן נמי התם רב טובי הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה ובפ' בנות כותים נמי אמרינן מעשה היה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ובפ"ק דביצה נמי אמרינן רב טובי בריה דרב נחמיה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה משמע מכל הני דיש תרומה בחו"ל ותרצו מה שתרצו כמו שכתוב בחבוריהם בחולין ?(ה) ובמס' ע"ז ?(ו) ובמה שאמרנו אין כאן קושיא כלל דכל הני דמוכחן דיש בהם תרומה היינו באותם המקומות שהיו יויכין וחבריו בבבל דמעשרות בבל מעשה ישן הוא כדתנן במס' ידים והיינו טעמא דתקנת נביאים היא והיכא דתקון תקון משא"כ בשאר חו"ל דכל חו"ל פטורה זולת ארץ מצרים ובבל ועמון ומואב. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"א דהיל' תרומה וז"ל נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בקרקע נחלק לג' מחלוקות ארץ ישראל וסוריא וחו"ל ארץ ישראל נחלקת לשנים כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק ב', וחו"ל נחלקת לשנים בבל וארץ מצרים ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן ע"כ: